ראו מצב!

יום שגרירי שמח ומאושר זוג אוהבים הולכים לסופ"ש בצימרים
בצפון.
נשמע נפלא נכון? אז נכון זה אכן נפלא.

שנתיים מאוחר יותר החלה הדרמה, אחד הצדדים החליט שהוא צריך
"חופש" צריך זמן להכיר עוד אנשים, להבין, לשכנע את ראשו שהדבר
האמיתי נמצא לידו.
אז הוא קם והולך, הולך לחופש המדומה, לחופש שאינו קיים.
הרי תארו לעצמכם, איך ייתכן חופש אמיתי אם הלב רודף אחרי מה
שהלך?
אז חופש לא קיים רק כאב צער ותקווה, תקווה שהאמת תגיע איכשהוא,
מאיזשהוא כיוון.

אבל היא לא מגיעה.

עכשיו תארו, הצד הפגוע, הנעזב, יום אחד בעל כורחו נאלץ להגיע
לאותו מקום, צימר ליד, לעבור באותם הכבישים, ליד אותם המסעדות
ולהעלות זכרונות כה נעימים, זכרונות, שבאיזשהו מקום מהשגרה
השוחקת, נעלמו, ואז זה פוגע, כמו מכת ברק, פוגע חזק, חודר דרך
כל שכבות ההגנה שהאמנת שהצלחת לייצר במהלך הזמן בו אתה לבד.

ובשניות, ללא התראה מראש הגוף מתנפץ, חוזר שנתיים אחורה, אל
החלום המתוק שנעלם.

ואז כאילו זה לא מספיק, אתה מתעורר מהחלום, נזכר מה מצבך
ונשבר, נשבר לרסיסים.
"מדמם על הרצפה מרסיסים של אהבה", שר דניאל סלומון, ואין לו
מושג כמה הוא צודק.

והסיוט עדיין לא נגמר, אתה יושב מחוץ לצימר, מנסה להתחזק,
לאחות את השברים מסביב מעשן סיגריה אחר סיגריה להרגע, ופתאום
הדלת של הצימר לידך נפתחת ומשם יוצא נער ולאחריו נערה ושניהם
נראים מאושרים ביחד, מחזיקים יד ביד, אלוהים, רק שבעוד כמה
שנים לא יראו את עצמם במצבי, ושוב כאילו אי אפשר יותר הפצע
נפתח יותר מתמיד, נזכר גם איך אתה יצאת לפני תקופה לא קטנה
מצימר, מחזיק בידך נערה מדהימה, נערה שאין שני לה אם חיוך מרוח
על הפרצוף של שנינו בדרכינו למצא עוד מסעדה טובה, להוסיף עוד
טעם לחיים, עוד זכרון טוב...

וזהוא, אתה על הרצפה מנופץ, שבור, קרוע מבפנים, מבין שאין דרך
אחרת להמשיך אלמלא לבלוע את הרוק, להסתיר את הדמעות שהחלו
ליזול כבר בדרך צפונה, ולהמשיך הלאה, לחפש מישהיא אחרת.
כי כנראה שהתקווה כמו שנראית לעת עתה כה רחוקה עד כי איננה
קיימת עוד.

צריך להבין שאין מנוס, העתיד המצליח והמאושר בתקווה, מחזיק
בתוכו צער וכאב כה גדול שרק בזכותו אוכל להעריך את הטוב שיהיה,
שעוד יגיע, עתיד שנראה כה רחוק ולא מציאותי.

אהבה זה כואב, מאוד כואב.

מוקדש לדנה