תמיד אני רואה אותו, תמיד אני חושבת איך זה להיות איתו, אבל
אין לי את האומץ. אם היה לי כבר מזמן הייתי ניגשת אליו.
בינתיים אנחנו מדברים רק דרך האינטרנט. הוא לא יודע מי אני,
חוץ מהשם והכיתה. אבל אני יודעת מי הוא, יודעת אבל לא הרבה.
אז החלטנו להיפגש. יום כיפור אני עם חברות מסתובבת, דווקא די
נחמד. החלטתי לא לצום השנה תמיד יש פעם ראשונה. כבר 1 בלילה,
הוא מתקשר "אני ליד הקניון", "סבבה אני אפגוש אותך שם עוד 5
דקות בנתיים לך לכיווני" עניתי. התחלתי ללכת לכיוון הקניון,
לחוצה, רועדת ולא בגלל מזג האוויר הקריר, ככה זה שדלוקים על
מישהו והוא הולך לראות אותך בפעם הראשונה, אני לא יודעת איך
אני אעמוד בזה, אם לא נמצא על מה לדבר? "אני לא מוכנה נפשית"
אמרתי לעצמי בראש, לא הספקתי לנשום וכבר הוא שם, עומד מולי
לבוש בג'ינס, חולצה שחורה וכפכפים, חיוך חמוד על שפתיו, עיניים
נוצצות לו רק יכולתי לנצור את הרגע הזה לעד. "היי" הוא אומר
לי, ואני בלחש "היי, הגעת לפה מהר" וככה התחלנו לדבר, ידעתי
שזהו אין דרך חזרה. אני עומדת לידו ואומרת "נו אז לאן בא לך
ללכת?" , "לאן שבא לך, את תובילי" הוא השיב. אנחנו הולכים
ושנינו לא יודעים לאן, מגיעים לספסל ומתיישבים, ככה מדברים
ומדברים ומדברים, "אני רעב" קטע את שיחתנו, "אבל כל החנויות
סגורות יום כיפור" הגבתי ,"לא נורא תבואי אלי אני אקח משהו
לאכול ונלך להסתובב" ואני, שאני אסרב? "אוקיי אין בעיה" .
אנחנו הולכים אני משתוקקת כבר לראות את ביתו, הגענו אחרי הליכה
של 20 דקות, אנחנו עולים במעלית וכמובן הוא עם השטויות שלו
תוקע אותה. למזלו הוא עשה את זה בצחוק, המשכנו לעלות. הגענו,
"כאן גרים ה..." שלט מתנוסס על דלת דירתו. נכנסתי, אני יורדת
במדרגות לחדר שלו, הוא פותח את הדלת אני נכנסת ומתיישבת על
מיטתו, הוא מתיישב מולי על כיסא ופותח את המחשב. "אני רוצה
לראות את התמונות שיש לך על המחשב" אמרתי, הוא לא הגיב רק פתח
את הקובץ. והנה מאות תמונות שלו בכל מני גילאים, כל תמונה יותר
יפה מהשנייה. אני כמעט מוציאה מחמאה מהפה אבל שותקת.
ואז פלאש! הוא צילם אותי, "לאאא, למה עשית את זה?" אני אומרת
לו, והוא בתמימות משיב "אני מצלם את כל מי שבא אלי", ואני, מה
נשאר לי לעשות? הוא כבר צילם אותי, אני יושבת ומחכה שיעלה את
התמונות על המחשב. " אוי לא, מחק את זה מיד" אמרתי, אני נראת
שם כמו הסיוט הכי גרוע שלי והוא כמובן מדפיס את התמונה, "את
הדפסת תמונות שלי עכשיו אני מדפיס את שלך" אמר. ואני בעקשנות
לוקחת את התמונה ישר מהמדפסת ומכניסה אותה לג'קט שלי. אנחנו
יורדים למטה "אל תתקע את המעלית שוב" הזהרתי אותו. כבר אחרי
ארבע בבוקר אנחנו מתחילים ללכת לכיוון הבית שלי, בחוץ הכול
שקט. אני מוציאה את התמונה מהג'קט ובאה לקרוע אותה "אני זורקת
אותה ותמחוק גם את התמונה שלי שיש על המחשב שלך" והוא, הוא רק
בא מאחורי בתנועה של חיבוק כזה, מקיף אותי ולוקח לי מהיד את
התמונה, לא התגוננתי, לא יכולתי חום גופו שיתק אותי. את הרגע
הזה רציתי להקפיא, זה היה לכמה שניות אבל בשבילי זה כמו נצח.
למזלי הוא לוקח את התמונה וזורק אותה, ואני בתקווה שאף אחד לא
יראה אותה. אנחנו הולכים עד לרחוב שלי , עוצרים מול הבית,
מבטים אחד לשני בעיניים וזאת הייתה הפעם האחרונה שהוא הביט בי
כך, נפרדנו באמירת לילה טוב וכל אחד הלך לדרכו.
וזה היה הלילה הכי שמח ועצוב בחיים שלי.
מוקדש לדובדבן |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.