[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דיקי סמבן
/
אי האימה הזוחלת

גלגלי המטוס הקל נשקו למסלול הנחיתה, שנמתח כחוט שחור על פני
הקרקע האפורים-חומים של האי. הוא כיבה את מנוע המטוס, אסף את
תיק המסמכים שלו, הניף את התרמיל בו צרר את מעט בגדיו מספר
שעות קודם לכן, וירד על האדמה. על פני המישור החדגוני של האי,
בין מצבות האבן הדוממות והמסתוריות, התקרב אליו אדם גבוה
ומוצק, מלווה בשני אנשים חמושים ברובים, התקרבו אליו. כולם
לבשו מדים, והביטו בזלזול לא-מוסתר בבגדיו האזרחיים המתנוססים
ברוח.
"הרבה יותר קר כאן מאשר בארץ", ניסה תום.
"אני ירון. וזה בני, הרס"פ", אמר הקצין בקצרה והצביע על האדם
שעמד לידו, מתעלם מניסיונו של תום. הוא לא הציג את שאר
החיילים.
ירון הוליך אותם אל עבר זוג המבנים, בעוד תום בוחן בסתר את
האבנים המגולפות שעמדו, דוממות, במשך מאות שנים, מאז עיצבו
אותן הילידים הנשכחים של האי הזה. כיום נמצאו באי מתקני קירור
ענקיים, צינורות שהזרימו את מי האוקיינוס וציננו את המתקנים
הגרעיניים הסודיים שמתחת לאדמה. חלק חשוב מתכנית הגרעין
הישראלית הוסתר כאן, באי שלא סומן על שום מפה אלא אם כן
התנוססה מעליה הכתובת "סודי ביותר - גישה מוגבלת". מבחינתם של
ירון ואנשיו, הוא היה בסה"כ המומחה לצנרת. השרברב. האיש שצריך
להבין מדוע מערכת הקירור לא פועלת, וכל המערכות באי הזה השתגעו
וכיבו את עצמן. את הקשר בין המשימה האמיתית של תום לבין התקלות
הרבות, ידעו רק תום עצמו ומפעיליו החשאיים.
רעשים מטרידים נשמעו מתחת לרגליו כשהלך לצד החיילים - המהומים
לא-ברורים וקול צלצול כאילו גוש קשה מונח על מוט ברזל חלוד
נסתר. תום הביט במלווים שלו - הם לא הנידו עפעף, והמשיכו ללכת.
אבל תום ראה את אגלי הזיעה הקטנים מופיעים בצד הראש, את המבטים
החפוזים שהחליפו ביניהם, את האצבעות המתהדקות על המתכת השחורה
של הנשק. הם פחדו, לא ידעו ממה, אבל פחדו ממה שרודף את האי
הזה.
אחרי שהשליך את מעט חפציו על דרגש, ניגש תום לחדרי-הבקרה. הוא
לא הזדקק להסברים הקטועים של המפעיל המבולבל כדי להבין שמשהו
לא בסדר במסכים המרצדים, לוחות הבקרה המהבהבים, ושאר המתקנים
הטכניים שהיו אמורים להפעיל את מתקן הבקרה ואת מערכת הקירור
שלו. הכל פשוט הפסיק לעבוד. שעוני-מדידה נתקעו, צינורות-הולכה
התבקעו, ומעבר המים נתקע. ומדי כמה דקות, שוב הרעשים העמומים
האלו מתחת לאדמה. כאילו מישהו הניע פיסות סלע גדולות מתחת
לאדמה. אחר כך יצא לעשות את משימתו האמיתית, בין המצבות
האילמות, עליהן התנוססו כתובותיהם הנשכחות של הילדים, המתארות
את האלים המשונים להם סגדו. באור ההולך ומאפיר של שעות הערב,
עקב באצבעו אחר הציורים שתיארו את הדברים הנוראים שעלו מן הים
באגדותיהם של הילידים.  
תום ניסה לשבת בחדרו ולכתוב את הדו"ח שלו - אבל קולות צלצול
מתכת עמומים ומחרידים נשמעו מדי כמה דקות. החשמל נפסק לפתע,
מותיר אותו בחשכה מאיימת. תום חטף פנס כיס, ויצא אל הלילה.
"תבדוק אם תמצא את ירון. הוא יצא לפני שעתיים ועוד לא חזר",
מלמל בני בזעף. למה אתה לא יוצא בעצמך לחפש אותו? אתה מפחד
מהחושך?, שאל את עצמו תום, אבל ויתר על העימות עם הרס"פ. כמו
שאר אנשיו על האי, נסגר בני בקליפה של פחדיו, וסירב להודות
בקיומם. עכשיו ישבו הוא ושלושה מאנשיו בפתח בניין המנהלה,
רובים אחוזים חזק בידיהם, כל עצב בגופם דרוך מפחד - ורק
הרעידות והרעשים של האי מהווים מוקד לא-מדוייק לפחד זה.
חוף הים היה זרוע חלוקי-אבן, שעצרו את גלי האוקיינוס העדינים.
פסגות הגלים הבהירות שהתאבכו סביב האי ונכנסו אל הפתחים
הענקיים של צינורות הקירור. ברק מטאלי משך את תשומת לבו של תום
אל עבר אחד מהפתחים הללו. כהוא אוחז בפנסו, התקרב תום אל הפתח
האפל, שנפער כמו פיה של מפלצת ים רעבה, אל עבר אור הכוכבים
הקר. ליד הפתח, שכבה גופתו המרוטשת של ירון. פסים כהים של חומר
רירי נמתחו על בגד החאקי שלו, והבעה של פתיעה ושיתוק היתה
שפוכה על פניו. הדבר הנורא ביותר היתה העובדה שכל החצי התחתון
של הגופה היה חסר, כאילו נקרע משאר הגוף בידי כוח עליון. דם
עדיין ניגר מהשרידים הכרותים של אבריו. בידו של ירון היה אחוז
האקדח שלו, ותום היה צריך להתאמץ כדי להפריד את האצבעות מעל
כלי הנשק. הנשק היה טעון - ירון לא הספיק לירות לפני שהדבר
שהשיג אותו לפת אותו בלפיתת-המוות שלו.
באור הכוכבים הקלוש, ראה לפתע תום תנועה מאחורי הצינור הגדול.
זוג מחושים ענקיים, רוטטים ומתפתלים, זרמו אליו בצלצול עמום על
דופן המתכת. תום עמד, בוהה, משותק מפחד למשך כמה דקות, עיניו
מעכלות לאט את המראה שמוחו סרב להאמין לו: גופו הנורא של
היצור, בועת עור מפעפעת שבתחתיתה פתח אפל, נח על החול ליד הים.
רק כשנורה אליו סילון ירקרק וקטלני, התעשת תום ופתח בריצה
מטורפת לכוון הבניין. הוא חש את רגליו כמעט נקרעות מעליו, בעוד
הוא חש, יותר מאשר רואה, את היצור זורם בעקבותיו. הוא פלט צרחה
איומה כשהבחין בעוד שני יצורים כאלו גולשים מכיוון הגבעות אל
בניין המגורים. נשמעו שתי יריות - בני ושני חיילים פתחו באש,
אולם הכדורים שקעו בעור הרירי של הדבר הענק, ללא שום השפעה
ניכרת. האדמה רעדה תחתיהם, כשהתמנונים הענקיים, מפלצות
מוטאנטיות מתועבות שהטבע לא יצר והאדם לא רצה ליצור, התקרבו
אליהם בכוונה קטלנית.
"אל הבונקר! שם נהיה בטוחים!", צעק בני. הוא וחמשת אנשיו
הנותרים פרצו בריצה מטורפת לעבר הפתח של הבונקר, מבנה נמוך
שעמד מול הכניסה לבניין המגורים. זרוע תמנונית מתפתלת התיזה
נוזל ירוק דביק על אחד החיילים. הנוזל הצמיגי עצר את תנועת
שריריו המאומצים, ולפני שהבין מה קרה, מצא עצמו באוויר, מורם
על-ידי הזרוע החזקה, מובל לעבר פיו של היצור. הוא צרח, צעקותיו
עולות אל הכוכבים בתחינה נוראה, אבל חבריו לא שמו לב. הם לא
נסוגו, הם לא רצו, הם נסו על נפשם, הטירוף מנצנץ בעיניים שלהם,
ונסתגרו מאחורי דלת הברזל הכבדה של הבונקר התת-קרקעי, מפלטם
במקרה של הפצצה על האי או  אירוע דומה.
תום הספיק לרוץ עם החיילים אל תוך הבונקר, ועתה ניצב בחדר
הדחוס, נושם את האוויר התת-קרקעי העומד והחם, ומביט מסביב.
הגנרטור שהפעיל את מערכת הקירור היה מאוד קרוב לכאן, והיה אחד
המערכות היחידות שעדיין לא הפסיקו לפעול - הם שמעו את ההמהום
הרועם שלו וחשו בחום הרב שהפיק. בקירות מסביב להם נפערו פירים
ארוכים של תעלות אוורור. אחד החיילים פתח ארגז פעולה והחל לחלק
לארבעת חבריו  הנותרים ולבני מחסניות ורובים. הם אחזו בנשקים
הקרים, מקווים לספוג את מעט הכוח שהמתכת הקטלנית של הנשק יכלה
להעניק להם, נחים ונהנים מהפוגה מסוימת בליל הזוועות שניחת
עליהם. נצורים מתחת לקרקע, מנותקים מהעולם החיצון עוד מאז
שהקשר פסק לפעול, והיצורים המימיים הנוראים האלו, שכנראה שרצו
בצינורות הקירור העצומים מזה שבוע לפחות, משתוללים בחוץ.
צלצול מתכתי רם נשמע, וזרוע תמנון ענקית בקעה לפתע מאחד מפירי
האוורור, כשהיא עוקרת את הרשת השברירית שהגנה על הרשת. החייל
שעמד בסמוך לפתח הונף באוויר, ראשו נעלם מעבר אליו, צרחותיו
מוחנקות בעודו נטרף באפלה. מטח יריות, מפוזרות ומטורפות מפחד,
ניתך על הפתח - אבל אז הופיעו זרועות גם בפתחים האחרים. גוש
אפל גדול, רירי ומזיל מים, החל לבקוע מפתח בחלק המרוחק יותר של
המרתף - התמנון הענק גרר את עצמו לכאן, עיניו הקטנות שקועות
בין קפלי בשרו העצום, פיו רצועה משתרבבת של בשר לח ומרטיט.
החיילים ניצבו מולו דוממים, גבם אל קיר הבונקר, עיניהם מביעות
יאוש ומוות.
תום לא ידע, וגם זמן רב לאחר מכן לא הצליח להבין, מה גרם לו
לעשות את מה שעשה באותו רגע. הוא חטף מטפה מקיר הבונקר, מיכל
תרסיס ענק המתיז פחמן דו-חמצני קפוא, וסחט את ההדק שלו לכיוון
היצור. הנוזל הלבן-שקוף הצטבר בבועות מבעבעות על העור המרטט של
התמנון, והמפלצת נרתעה אחורה, זרועותיה מכות באוויר בכוח.
"הם מושפעים מקור!", צעק תום ורץ קדימה, משפריץ סילון לבן אל
עבר גוש הבשר הענק, שהחל להרתע חזרה אל תוך תעלת האוורור.
החיילים הבחינו בהשפעה המיידית של הקור, חטפו את המטפים האחרים
שהיו מסביב, והחלו להפנות אותם כנגד הזרועות והמחושים
הקטלניים. ערימות קצף לבן החלו להצטבר ליד תום זינק אל דלת
הבונקר, והחל לסובב את הגלגל הענק שנעל את דלת הברזל הכבדה.
"הם נמשכים לחום, לחום מהגנרטור", תום נפנה וניסה לדבר אל בני,
שנשען על הקיר ליד הכניסה, מנזה להתעשת ולסלק את ההלם ששיתק את
מוחו יותר מאשר הנוזל הקטלני של התמנונים שיתקו את גופותיהם של
אנשיו. "תנסו להגיע אל הגנרטור ולכבות אותו, אתה מבין אותי?"
בני לא הגיב, רק בהה.
"המטפה נגמר!!", צעק ביאוש אחד החיילים. נשמע קול פגיעת מיכל
חלול ברצפה ואז צרח החייל, כשהזרוע המתועבת שמולו מניפה אותו
גבוה באוויר ואז מנמיכה אותו אל עבר הפה. תום כבר היה מחוץ
לבונקר. הוא שמע את צעקות החיילים וקולות חבטה רמים, ולא העז
לחשוב אם אלו גופות חיילים הנחבטות בקירות, או מחושים קפואים
המתרסקים על הרצפה. הוא רץ אל עבר רצועת-הנחיתה, בין המצבות
הקדמות של השבט האבוד שאיכלס את האי בעידנים נשכחים, מקווה
להגיע למטוס לפני שיהיה מאוחר מדי.
מתנשף, כשל תום אל תוך המטוס, הפעיל את המנוע, והחל להאיץ
במעלה המסלול. אדמת האי רעדה מתחתיו, והוא לא העז להסתכל אל
הכוון של הבונקר. שניות ספורות לאחר שניתקו גלגלי המטוס מעל
אדמת האי, פיצוץ עז החריש את אוזניו של תום. הוא הידק את ידיו
על ההגאים, אגרפיו נקפצים כשהוא מנסה לייצב את כלי הטיס אל מול
גל ההדף העצום שנוצר מההתפוצצות. עשן שחור ולהבות פרצו מהמקום
בו נמצא הגנרטור התת-קרקעי, מסתירים את האי מכל עין. תום חג
מעל האי, בגובה רב, אך לא הצליח להבחין בניצולים. הוא דימה
שהוא רואה תנועה, בין ההריסות התת-קרקעיות העשנות, אך לא יכל
להחליט אם אלו המחושים הקטלניים או ניצולים אבודים מהחיילים.
כמה עשרות ציפורים שהתרוממו איתו מהאי התעופפו לכל עבר סביב
המטוס, כשהן צורחות כאילו התמנונים הנוראים תקפו גם אותן. תום
כיוון את חרטום מטוסו לעבר הצפון, הכיוון הכללי של הארץ, כשהוא
מחבר בראשו את משפטי הפתיחה של הדו"ח שלו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אפרוחים ורודים,
מהיום לא רק על
הפיג'מה שלכם!




אפרוח ורוד,
עושה גם חתונות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/10/00 11:05
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה