לא תזהה אותי, חמוד. ה"שא!" היהודי התארך ל"שאנטי",
למדתי להבדיל בין פינו נואר לקיאנטי,
בין מברג רגיל לאחיו הפיליפס, ובכלל הבנתי
ששום דבר לא שווה לבצע בלי הבחנה -
לא רק משום שזה מריח כמו חמישים שקל
בעמידה בחצר, אלא משום שטשטוש הגבולות הוא שקר,
הוא מסתיר את יופיו של העולם ויוצר רק שקט
תעשייתי ביותר: מערכת לא אמינה.

לא תאמין: אני עכשיו מתרגלת יוגה,
לא יכולה להתחייב במאה אחוז על רוגע,
אבל במידה מסוימת, החרדה נסוגה,
וחוץ מזה, לעמוד על הראש זה מגניב.
אני לא מתגעגעת אליך, דארלינג,
למרות שאהבתי, למרות שהיית חבר נהדר לי
ולאחותי שגדלה לצדך, ולמוסיקה שהחדרתי
בזכותך לחיי, לעולם לא אחדל להקשיב.

אני גרה בתל אביב, בעיר שתמיד שנאת.
עדיין לא כתבתי רומן, ולהבדיל, גם לא סונטה,
אבל - מפרסמת שירה, לא מפסיקה לכתוב. תמיד הייתי נטע
זר אצלך בקריות, בין צופי הכבלים.
החלפתי מקצוע, סגנון לבוש, גישה לכסף ולקריירה.
חילקתי את האיפור לבנות במשרד. תרגמתי ספר על סיגררה
קטנה, שמוסקבה היתה לה - סביליה. אמנם לא שרתי "קום התנערה",
אבל זזתי עוד יותר שמאלה וזנחתי מודלים כלכליים.

אז תודה לך, מותק, על העוני, על החום, על נערי המטאל,
על הנסיון לחיות ברצינות, על האהבה שמתה
בשלום, בכבוד, על כך שעברתי לחיות על קו המתח
הגבוה - אחרי שישנתי איתך בצמר גפן של עיירות -
ועל כך שהייתי קטנה, ועל סוניק יות' ועל דאוס,
על העוצמה בה חזרתי מחצי האי שלך, כאודיסיאוס,
לעצמי, לאהוב צעיר, למקום שבו אין פחד מפני הכאוס,
לחיים שבאמת היו אמורים לקרות.


ספר  על סיגררה: בקיץ 2004 תרגמתי לעברית את ספרה של מרינה
צבטייבה, "סיפורה של סוניצ'קה". שם ובמחזור שירים שהוקדש לאותה
סוניצ'קה הולידיי מרינה משווה את גיבורתה לסיגררה מסביליה,
כלומר לכרמן.