אני רוצה לעוף. כמו שהמלאך שלי עף. לעוף למקום אחר, מקום רחוק,
מקום שרק מלאכים כמוהו יכולים לעוף אליו. הוא שם, המלאך
שלי-הוא עף רחוק מפה.
הוא עף אל כל שאר המלאכים, למקום ממנו הוא בא, ממקום רחוק, שם
למעלה.
אני רוצה לעוף לשם, ולתת לו חיבוק חזק, לגעת בכנפיים שלו,
הלבנות, העדינות, שכבר רטובות מדמעותיו, להגיד לו שאני מצטערת
ושלא התכוונתי שיהיה לו רע ואני רוצה אפילו...
אפילו ללחוש לו את מה שבחיים לא העזתי.
והמלאך שלי, זה לא סתם מלאך, הוא מיוחד, הוא שונה.
מלאך שלי, גם שאתה רחוק, אי שם למעלה, במקום של כל המלאכים,
אתה איתי, אתה שומר עליי ויש אצלך חצי לב שלי, חצי לב שאולי לא
יחזור אליי לעולם.

אני כל כך רוצה שהמלאך הזה, יחזור, לדקה אחת, ייתן לי חיבוק,
חיבוק חזק, חיבוק שרק הוא יודע לתת, שילחש לי שעוד יחזור, ושלא
אפחד להיות לבד.
אם אני אהיה מלאך, כמוהו, אני אעוף אליו. ולא אעזוב אותו.
אשים ראש את הכנפיים שלו, אסתכל עליו... אדע שיש לי אותו.

פתאום הוא בא-ומעניק לי חיבוק מדהים, חיבוק כמו של תמיד, חיבוק
כמו של פעם, ואנחנו עפים...
אני יודעת, אם אמשיך רק עוד קצת, לא אוכל לחזור, אבל אני לא
יכולה, לא יכולה להפסיק.

אני נעלמת מהעולם.
עכשיו אני במקום של המלאכים, לתמיד.
ואני איתו והוא מחבק אותי, והוא אומר לי שהוא שלי - ואז פתאום
אני מבינה, פתאום אני קולטת, להיות מלאך זה לא דבר כ"כ מושלם.