מי חשב שמדפדוף בדפים הצהובים, למציאת חנות לרהיטים מעץ, אני
אתקל בך שוב. מוזרה הדרך הזו של העולם, להגדיל ולהקטין את
המימדים לפי הצורך. ואנחנו, אנחנו רק היינו תפוח אדום שנקטף
מהעץ וגולגל מאחורי מנוע המכונית החולפת. אבל בכל זאת היינו
תפוח, ובכל זאת היה זה תפוח אדום, כצבע האהבה וכצבע נקמתו של
האל בחוה.
10 שנים לא ראיתיך, 10 שנים לא נשמע קולך, אך ריח גופך עדיין
תוקף אותי. תלשתי מיד את העמוד העשירי בדפים הצהובים, בלי
לחשוב על סיבה, שמתי אותו בכיס חולצתי ובזה גם אותך.
כשהגעתי הביתה משה חיכה לי ובכניסתי נשק לי קלות.
היום אנחנו 10 שנים ביחד, 10 שנים. לא זוכרת איך התחלנו לצאת
בדיוק, או מדוע החלטתי להיות לאשתו אבל ריחו הזכיר לי אותו.
חייכתי אליו והוא הודיע בקול כי בעוד מספר דקות תוגש לי ארוחת
ערב חלומית, הוא טבח מצויין, אבל היום לא היה לי תאבון. הלכתי
לחדר פשטתי את חולצתי, הורדתי את מכנסיי ונכנסתי להתקלח. קול
הטפטוף של זרם המים היכה את גופי, ריח השמפו שלי התפשט בקירות
המקלחת וסחף את מחשבותיי לעבר עולם דימיוני, עולם שבו תפוחים
לעולם לא נקטפים. לפתע שמעתי את קולו של משה מזמין אותי
לארוחה, עניתי לו מיד שיחכה לי עוד מספר דקות - ואכן תפסתי
במגבת שהייתה תלויה מחוץ לתאי ורצתי לחדר להתלבש. קפלתי את
החולצה שהייתה מונחת על מיטתי והרגשתי את ריחו ספוג בחולצתי.
הרחתי את כיס חולצתי שוב, הריח הזה. רק שלא יעלם. רק שיחזור.
שמישהו יעשה שיחזור. שמישהו יחזיר אותי. שמישהו יחזיר אותו.
הרמתי את ראשי מהחולצה וקפלתי אותה לתוך הארון ואני לא מוכנה
לשכוח הריח וזה גם לא נעלם. קרן האור של מנורת חדרי הבהיקה על
נעלי העקב שלי, הבטתי לצידן והבחנתי בעוד זוג נעליים. נעליים
גבריות. הבטתי למעלה בדמות הגברית שחיכתה מעליי. דמות כל כך
שונה, לבושה שונה, נראית שונה והריח אותו ריח. הבטתי בידו והוא
החזיק תפוח. אבל הוא היה ירוק. כן, זה היה משה, ריח דומה מאוד
אך שונה, כנראה שנסחפתי קצת רחוק.
כבר אין תפוחים אדומים.