"אני מצטער." הוא אמר בקול חנוק, "באמת שאני מצטער. לא ככה
רציתי שיסתיימו העניינים בינינו."
"אבל בכל זאת אתה בוחר בדרך הזאת." היא אמרה והביטה בו בעיניים
פגועות, הדמעות גרמו לעורה העדין לזרוח.
הוא השפיל מבטו. זה כאב כל כך, לעזוב אותה. אבל הוא היה סמוך
ובטוח שהוא עושה את הדבר הנכון.
הוא אהב אותה, הם נפגשו אשתקד בחנות ספרים. לא היה זה מקום
שיגרתי לפגוש בו נשים, אבל הנה זה קרה. בצירוף מקרים מעניין,
שניהם שלחו ידם לאותו ספר, והעניינים התגלגלו משם לכאן.
אבל עכשיו, אחרי התלבטויות רבות, אחרי שהוא דן ודש בנושא בינו
לבין עצמו, הרגיש שפשוט אין ברירה אחרת. הדבר לא יסולח.
"אני לא יכול להמשיך לחיות בשקר הזה," הוא אמר, "אני פשוט לא
יכול."
עיניה נצצו מעצב.
"אתה לא אוהב אותי?" היא שאלה בקול חנוק.
לבו נדם. הוא מלמל והתחבט עם עצמו.
"זה לא זה," הוא אמר, והיא ידעה זאת. היא חיכתה שיוציא את
המילים המדוייקות מפיו.
"אני פשוט לא יכול להמשיך לצאת עם מישהי שאוהבת לשמוע בריטני
ספירס," הוא אמר, "אני באמת מצטער, אבל אני לא יכול להמשיך
לשקר לעצמי."
היא הביטה בו, כולה רועדה.
"אבל..." היא קראה בשמו, "בבקשה! אתה לא יכול פשוט, להתעלם
מהעובדה הקטנה הזאת?"
לרגע שקל את האפשרות, אך נזכר שהוא נחוש בדעתו.
"אני מצטער," הוא אמר שוב ושוב, "אבל זה פשוט... את אוהבת משהו
שמייצג כל מה שאני שונא בעולם הזה, וזה פער גדול מדי מנשוא."
הוא הרגיש כאילו סכינים חדים מסתערים על לבו, אך לא הייתה
ברירה.
"זה לא הוגן. אני לא שונאת אותך בגלל המוסיקה שלך."
"אני לא שונא אותך," הוא אמר, "רק את העובדה שאת נתון סטטיסטי
בדמוגרפיה שאני מתעב, זה הכל."
"חוץ מזה," הוא הוסיף, "אני תמיד מבחין בפרצופים העקומים שאת
תוקעת בי, כל פעם כשאני שם מוסיקה באוטו כשאנחנו יוצאים."
"אבל," היא יבבה, "גם אתה נותן לי פרצופים כאלה." אמרה ללא כל
טעם.
"זאת בדיוק הנקודה." הוא הסביר.
"מה אתה רואה שאני אעשה?" הוא צרחה בתסכול, "אם אני אתחיל
לשמוע Dream Theater וRadiohead, אז תהיה מרוצה?"
"לא." הוא אמר, "זה לא יהיה אותו דבר. את לא באמת תאהבי את זה,
עמוק בפנים, תרצי לשמוע אותה."
"אני מבטיחה שלא! אני אנסה לאהוב את הלהקות שלך! באמת!"
היא נגעה בו עד לעומקי נשמתו, ההקרבה שהיא הייתה מוכנה לשאת
למענם. אך הוא לא רצה שהיא תעמיד פנים, כפי שהוא לא רצה להעמיד
פנים.
"אני אוהב אותך, את חייבת להבין, שזה לא יכול להימשך ככה."
"למה? למה לא?" היא צעקה, "אני אוהבת אותך, ואתה אוהב אותי, אז
יש לנו טעם שונה במוסיקה, אז מה?"
"אז זה פשוט שהמוסיקה של הבן אדם מגדירה אותו." הוא אמר.
"זה לא נכון!" היא קראה בקול, "אתה חושב שאם אני שומעת בריטני
ספירס זה אומר שאני איזו שהיא בת טיפש עשרה נבובת מוח שלא
יודעת, אה, דברים בסיסים כמו השורש הריבועי של חמש מאות ארבעים
ושבע, או הערך המדויק של הפאי, או את המשקל הסגולי של
הניוטרון? אתה יודע שזה לא נכון!"
"אני מצטער." אמר בפעם המי יודע כמה.
"אתה יודע מה?" היא שינתה מצב רוח, "לך לעזאזל, בסדר?"
הוא ציפה לתגובה הזאת, אך למרות שידע שהיא תבוא, פגעה בו בדיוק
באותה מידה.
"אז אני אוהבת בריטני ספירס. אז מוצאים חן בעיני המקצבים
הקבועים והמילים הצפויות והקלילות שבשירה שלה. אז אני מעדיפה
את זה על ריפים מסובכים של להקות רוק. זה פשע? זה כזה נורא?
אני אוהבת לרקוד, ואי אפשר לרקוד לצלילי Radiohead, אז תסלח לי
אדוני, אם יש לי קצת שמחת חיים."
הוא לא ידע מה להגיד לה יותר, והיא לא נראתה כאילו יש לה משהו
להוסיף, אז הוא פשוט אסף את חפציו המועטים, קם והלך.

עד מתי, בריטני ספירס? עד מתי תחריבי חיים שלמים ומשפחות
לעתיד? עד מתי תעוררי מחלוקות ויכוחים מריבות ומלחמות בין בני
אדם אשר אין כל עוינות ביניהם?

עד מתי?