קרה לך פעם שבגלל מבט של מישהו, או נגיעה קטנה של היד שלו ביד
שלך קיבלת את החשק לברוח הכי רחוק שאפשר? כי הרי ידעת, ידעת
שזה לא יקרה ביניכם. הוא אפילו לא "הטיפוס שלך" כאילו, זה לא
אחד שאת רואה ברחוב ו"אוי אני מאוהבת" זה אחד ש... אחד שפשוט
אוהבים. בלי יותר מדי שאלות, ובלי יותר מדי גינונים. פשוט
אוהבים. כשזה החבר הכי טוב שלך, זאת בעיה. בעיה קטנה אבל בעיה.
בעצם זאת בעיה גדולה מאוד!! אז את מתחילה לספר לו סיפורים.
"הייתי עם זה" ו"הכרתי את ההוא" ולפעמים למפגשים של כל החברה
את מביאה איזה בחור מסטול/שיכור/רוסי רק כדי שהוא לא ידע. רק
כדי שאף אחד לא ידע. כי בשביל מה לדעת, אם זה גם ככה לא נועד
להיות?
יום אחד את פולטת "אני אוהבת אותך" והוא לא מבין. או שהוא מבין
אבל מעדיף להתעלם. אבל בואי נצא מתוך נקודת הנחה שהוא לא מבין.
ולא כי הוא טיפש אלא כי הוא חושב שאת אוהבת אותו בתור ידיד.
בתור חבר טוב כי זה מה שאתם. אבל כשפתאום נכנסת מישהי לחיים
שלו, ואתם יושבים על המיטה שלו ב-3 בלילה ומדברים על זה את
מרגישה כזאת צביטה בלב. אבל צביטה ענקית. כמו בסרטים כשמישהו
אומר "תצבטו אותי שאני אדע שזה לא חלום" ואז נותנים לו את
הצביטה של החיים. אז כזאת צביטה. וזה כואב. כי מעבר לצביטה זאת
תחושת החמצה. זה מחשבות. זה "אולי אם הייתי אומרת משהו..." או
"למה לא דיברתי איתו על זה?" זה כאילו לקחו את הלב שלך, שמו
אותו על הכביש, ונתנו לכל המכוניות לדרוס אותו. אבל את יודעת
שזה חסר טעם אז זה לא משנה נכון?

עכשיו יש לו חברה. ולא סתם חברה. חברה שהוא אוהב, ושהוא מטורף
עליה. ואת? מה את עושה? איפה זה משאיר אותך? הרי לא תשנאי אותה
בגלל שהיא זכתה בו בקרב שבכלל היא לא ידעה שעשית עליו. אז את
מתחברת אליה. מאחורי הגב שלה את עוד קצת עושה פרצופים אבל את
מתחילה להבין, לאט ובזהירות, שהיא בסדר הילדה הזאת. היא חמודה
והיא עושה אותו מאושר.
אבל מה איתי?? את רוצה לצעוק. אבל מי ישמע אותך...? מי יקשיב
לך? הם מאושרים אבל את אומללה. את מתרחקת מכולם, את מסננת את
כולם את לא באה לפגוש אף אחד, לא יוצאת מהבית שלא נדבר על
יוצאת מהמיטה. ויבוא הבן אדם שיגיד לך "יש הרבה פרחים בגינה
והרבה בחורים במדינה" אבל זה לא מעודד. כי הוא לא סתם אחד. ואת
יודעת את זה. אז את מחליטה לנקוט אמצעים קיצוניים כדי לשכוח
ממנו. אבל ששש... אף אחד לא ידע.

אז הי אני מישל ואני לסבית. או יותר נכון הייתי לסבית. לא זה
לא מדוייק. אי אפשר להיות לסבית ואז פתאום לא להיות לסבית. לא.
אני מישל ואני חשבתי שהייתי לסבית. יותר נכון רציתי להאמין בזה
שאני לסבית. כן זה הניסוח המתאים. אתם בטח חושבים "מאיזה בית
חולים פסיכיאטרי היא יצאה עכשיו??" אבל האמת היא שאני לא אגיד
לכם מאיזה בית חולים פסיכיאטרי יצאתי עכשיו אז תמשיכו לתהות
לעצמכם. אני פשוט לסבית. או הייתי. או חשבתי שהייתי. או ניסיתי
לשכנע את עצמי שהייתי. עד שהייתה לי חברה חודש ורבנו והבנתי
שזה לא מפריע לי. לא מפריע לי בכלל שהיא נסעה לחברה שלה מהבסיס
בזמן שהיא הייתה אמורה לבוא אלי ובכלל לא הודיעה לי. היה כל כך
קל להיות לסבית. זה היה קל כי לא היה מעורב פה רגש. הדחקתי את
כל הרגשות שלי. כל המהות של היותי לסבית, התבססה על סקס. אך
ורק סקס.
עכשיו אני יודעת שכל השנה האחרונה שלי הייתה זיוף אחד גדול.
אני לא לסבית, לא הייתי, ואני בטח לא אהייה. אני פשוט ילדה
ממורמרת. כן. מ-מ-ו-ר-מ-ר-ת. בהדגשה כמו שהפסיכיאטר שלי היה
אומר.


המונולוג כתוב בלשון נקבה אך מיוחס לשני המינים כאחד.