מגיל עשר אסור לי לבכות. אימא שלי אמרה שרק לבנות מותר לבכות
אחרי הגיל הזה ובגלל זה בנים שבוכים נחשבים לבנות. המידע החדש
הזה די הפליא אותי. מיד שאלתי "למה זה ככה?" והיא חייכה.
"שתגדל תבין". הלכתי לחדר שלי וחשבתי על זה קצת. לא ידעתי איך
שאר הילדים מתמודדים עם המידע הפתאומי הזה. חשבתי שאני צריך
לפחות תקופת התמודדות קצרה. חזרתי לאימא שלי וביקשתי הארכה.
היא צחקה ואמרה "זה בסדר. אתה יכול ללכת לחדר ולבכות פעם
אחרונה אבל רק תנעל את הדלת". רצתי לחדר בשמחה משתוקק לנצל את
ההזדמנות שנפלה בחלקי. לצערי, אולי הייתי קצת יותר מיד שמח.
למרות כל המאמצים לא הייתי מסוגל לבכות. יצאתי מהחדר וידעתי
שמהיום אני הופך לגבר אמיתי שלא בוכה לעולם.

בגיל ארבע עשרה שהבנתי שאני לא כמו כולם, נשברתי. הייתי בחדר
וחשבתי על הכל בפעם המיליון. כמו תמיד, הרגשתי את המחנק בגרון
והתחלתי להילחם בזה. משום מה הפעם זה היה שונה. רק כשהדמעה
ראשונה התגלגלה על הלחי שלי הבנתי שאני בעצם לא רוצה להפסיק.
נעלתי את הדלת ובלי שאף אחד ישים לב בכיתי. זו הייתה הרגשה
מופלאה. כמו סם אסור שמפרק את כל המטענים השליליים. כבר אז
ידעתי שאני לא מסוגל להפסיק. הייתי מכור לבכי. כל מה שנשאר
לעשות זה להחביא את זה מכולם. זה לא היה קשה כי לא בכיתי כל
הזמן. היו הפסקות די ארוכות שבהם צברתי את כל הכעס והעצב ורק
שהרגשתי שזה יותר מידי בכיתי. משום מה מאז שפגשתי את מאור
ההפסקות האלה הלכו והתקצרו.

מאור למד בכיתה המקבילה שלי וזה מאוד סמלי בעיני. לפעמים אני
חושב שמאור הוא באמת הישות המקבילה ההפוכה שלי. הוא היה פשוט
גבר אמיתי. המראה שלו היה כמו של הגברים בפרסומות של הסיגריות.
הוא היה גבוה ושרירי ובעל קול סמכותי וסקסי. אני בטוח שהוא לא
בוכה אף פעם. אני אף פעם לא הייתי כמוהו וזה די הפריע לי.
ידעתי שאף פעם לא יקראו למאור נקבה או משהו כזה. אני לא יודע
מתי בדיוק התאהבתי בו. נדמה לי שזה היה בסוף כיתה י'. לא ממש
הפריעה לי העובדה שמעולם לא החלפתי איתו מילה אחת. מהתחלה
ידעתי שאני הולך לספר לו את האמת. הבנתי שזה הסיכוי היחידי שלי
איתו. לפחות כך אם הוא ידחה אותי אני אדע להתגבר ולא אשאר
באשליות. מצד שני, אני לא אגזים אם אני אומר שזו הייתה אחת
התקופות הטובות ביותר שלנו.

שנה אחר כך התחלקנו להקבצות בשיעורי אנגלית והוא היה בהקבצה
שלי. תפסתי את המקום לידו והתחלנו לדבר. חצי שנה אחר כך הוא
כבר ידע. לפעמים הוא אומר לי שממש לא הייתי צריך לספר לו וזה
היה ברור לו מהתחלה. אני דווקא חושב שהוא שקרן. אני די בטוח
שלא היה לו מושג. הוא לפחות לא שנא אותי בגלל זה. הוא רק אמר
שהוא מקווה שאני לא כמו הנקבות שמתלבשות בבגדי נשים. חודש אחרי
שסיפרתי לו הוא התחיל לשאול אותי על הניסיון שלי. סיפרתי לו על
הפעמים המועטות שהספקתי לחוות ולהפתעתי הוא די התעניין. בסוף
השיחה החלטתי להמר ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנסות. הוא חייך
ואמר שהוא ממש לא כמוני. אמרתי לו שזה לא קשור ושצריך לנסות כל
דבר לפחות פעם אחת. הטיעון המטופש הזה שכנע אותו משום מה
ויומיים אחר כך שכבנו בפעם הראשונה. הוא כמובן לא הסתפק בפעם
אחת וכך התחיל הקשר בינינו. ככל שהקשר נמשך התאהבתי בו יותר
ויתר. בסתר לבי קיוויתי שגם הוא מרגיש אותו דבר.

אני אף פעם לא אשכח את הפעם הראשונה שבכיתי בגללו. הגעתי אליו
הביתה ביום ההולדת שלו כדי להפתיע אותו. לצערי הרב יצא שאני
הייתי המופתע. הוא לא היה לבד בחדר. הוא כמובן יצא אחרי בריצה
בלי שהוא טורח להתלבש אפילו מקשקש משהו על זה שאני ידעתי שהוא
גם שוכב עם בנות. הנהנתי ואמרתי לו שאני מבין. כל כך רציתי
לברוח משם. הוא שמח שהבנתי ובלי בושה חזר לעיסוקיו האחרים.
הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה. המראה שלו ושל החברה שלו
שהצלחתי להדחיק כל הדרך הביתה התחיל לחזור אלי. בפעם הראשונה
לא הצלחתי להדחיק את העובדה שמאור לא אוהב אותי. אני הייתי סתם
זיון בשבילו. זה הרס אותי. המחנק בגרון התחיל וידעתי מה עומד
לקרות. נעלתי את הדלת והשתחררתי.

אחרי שעה בערך הוא היה אצלי. הוא דפק על הדלת ואני פתחתי לו.
הוא התחיל בהרצאה על כמה שהוא שמח שאני מבין אותו. כמה שהוא
שמח שאני לא עושה מזה משהו שזה לא. ובכלל כמה שהוא מעדיף לא
להתחייב בגיל צעיר. אחרי המונולוג המרשים הזה הוא העז להביט
בפני ואז הוא ראה. "בכית?" הוא שאל בקול תובעני. ידעתי
שנתפסתי. הוא נראה בהלם. "כן" אמרתי והוא נראה המום. "מה,
בגללי?" הוא שאל ואני הנהנתי. הוא הסתכל עלי לכמה רגעים ואז
עזב. זה גרם לי לפרץ מחודש של דמעות שנפסק בפתאומיות לאחר רבע
שעה שהוא דפק שוב על הדלת. "הבאתי לך משהו" הוא צעק מהצד השני
ואני פתחתי. הוא הגיש לי ספר בחיוך ואמר "תמיד הרגשתי שלא קראת
את הספר הזה. תקרא ואחר כך נדבר". הסתכלתי על כריכת הספר. "כך
תהיה גבר אמיתי - מדריך למשתמש". הוא יצא מהחדר ואני התחלתי
לקרוא.

כבר מההתחלה ידעתי שהספר הזה הוא מה שהייתי צריך. היה כתוב
בהקדמה שצריך לקבל את הספר הזה בגיל תשע וכך ללמוד איך להתנהג
כמו גבר. זה עורר בי מחשבות ישנות. תמיד הרגשתי שכל שאר הילדים
ידעו שאסור לבכות אחרי גיל עשר חוץ ממני. בגלל זה כולם כבר
התרגלו לרעיון והצליחו להפסיק ורק אני לא.לפי הספר היה אסור לי
לבכות אחרי גיל עשר חוץ מאירועים מיוחדים וגם אז יש מינון
מדויק. לפי הספר מותר לבכות במקרה של שברון לב רק אם הקשר נמשך
יותר משנה וגם אז צריך לבכות רק פעמיים בחודש הראשון למשך שלוש
עשרה דקות וארבעים ותשע שניות. המשכתי לעיין בספר. היה כתוב שם
כל מיני חוקים ששמרתי כמו למשל איסור ללמוד בלט וחוקים שלא ממש
שמרתי כמו האיסור להתמכר לדוסון קריק. לאט לאט התחלתי להבין
למה מאור יצא כזה גבר ואני לא. כנראה בגלל שאף פעם לא ראיתי את
ערוץ האקשן.

לפי הספר זה אף פעם לא מאוחר להשתנות ואני החלטתי שמהיום אני
הופך להיות גבר אמיתי. רציתי לדעת מה אני אמור לעשות עם מאור
עכשיו. פתחתי בעמוד של מערכות יחסים. בספר היה כתוב שהחוק
הראשון והכי חשוב הוא שגברים אמיתיים צריכים לרצות תמיד סקס
חסר משמעות. סגרתי את הספר וידעתי היטיב מה לעשות. התקשרתי
למאור. הוא הגיע ולא נתתי לו להתחיל לדבר. רציתי לגמור עם זה
כמה שיותר מהר. התחלתי לנשק אותו והוא הוריד לי את החולצה.
התחלתי להרגיש בחילה מעצמי אבל התעלמתי. כל כך רציתי להפוך
לגבר. הורדתי לו את החולצה ונלחמתי בכל כוחי כדי להמשיך. הוא
התחיל לנשק את הגוף שלי והרגשתי שאני עומד להישבר. מעולם לא
חשבתי שמאור יהיה כל כך דוחה בעיני. שנאתי אותו יותר ויותר בכל
רגע שעבר. עצמתי עיניים ואז הבנתי מה אני עומד לעשות. אני בעצם
עומד להפוך למאור. אני עומד להפוך ליצור חסר רגשות. יצור שחושב
רק על עצמו. יצור שיום אחד יתעורר ויבין שהוא בודד בעולם. יצור
שנחשב בטעות למשהו שכולם שואפים להגיע אליו בעולם הגברי. יצור
שבעצם אף אחד לא רוצה להיות כמוהו אבל כולם מרגישים שהם
מחויבים לתדמית שלו. דחפתי את מאור מעלי. הוא הסתכל עלי ושאל
"השתגעת?". חייכתי ואמרתי "כן, מצטער. הייתי במצב של אי שפיות
זמנית ולרגע חשבתי שאני רוצה להיות כמוך". הוא לבש את החולצה
ואמר "אתה עוד תצטער על הכל". הוא התקדם לעבר הדלת ואני עצרתי
אותו. "אל תשכח לקחת את הספר שלך" אמרתי והוא עזב בכעס. חזרתי
לחדר והפעם לא נעלתי אותו. לא היה איכפת לי שכולם יידעו שאני
בוכה. הסתכלתי על המראה ובפעם הראשונה ראיתי את עצמי בתור גבר
אמיתי. להפתעתי כבר לא התחשק לי לבכות. הבנתי שמאור ממש לא
שווה את הדמעות שלי.