כשהתעוררתי הייתי בטוח שנפלתי בשבי.
מה אכפת לי איזה שבי? השבי, שבי אצל הסודאנים חסרי הרחמים או
אצל לוחמות המחתרת המולדאביות ברוכות החזה, Same shit העיקר
שאני בשבי.
הייתי בטוח שאני בשבי כי הנשק לא היה עליי. גם הדיסקית והמדים
לא. הריח נשאר, כל השאר לא, אפילו את הבקבוקון לקחו לי, חסרי
רחמים שכמותם. קחו את המדים הנשק הכסף אבל למה את הבקבוקון?
זה היה בקבוקון קטן ומוכסף, מלא וויסקי שהייתי מגיר אל עצמי
בעיתות הצורך, יותר חשוב מנשק, קיבלתי אותו מאחי לפני שהלכתי,
הוא חרט עליו באנגלית: Kill'em all, שזה איזה שם של דיסק של
איזה להקה מפגרת שהוא אוהב.

"חייב להשאר מרוכז, לשים לב לפרטים, להיות מקצוען כמו שלמדתי.
נחש בעור טלה, פקח עיניים, חכה לרגע המתאים ופעל פעל פעל",
זימזמתי לעצמי את המנטרות האלה. בקושי שמתי לב שאני כנראה כבר
לא בשדה הקרב, על המיטה היה כתוב: "אירוע בגזרת המגננה". אחרי
זה שמתי לב שאני לא קשור, ולמרות שאני ערום אני מכוסה בשמיכת
פוך כזאת והמיטה שלי די נוחה.
"כנראה שאני לא בשבי".
נרגעתי. "אז רגע, אם אני לא בשבי האויב אז איפה אני לעזאזל?",
נלחצתי שוב. התחלתי לפסול:
"אז ככה... כל האיברים במקום ואני מרגיש ממש טוב, אין סיבה
שאני אהיה בבית חולים כזה או אחר, אני לא מזהה את המקום, אז
אני כנראה לא בבית שלי או של מישהו שאני מכיר, אני לא בבסיס,
וכתוב פה בעברית אז אני כנראה בתוך הארץ", עדיין כלום. לא
גיליתי כלום.
ניסיתי לאסוף כמה שיותר פרטים, אין תאריך, אין שעה, אין
מיקום.
"אני חייב ללכת להבין איפה אני", טוב, כל מסע מתחיל בצעד אחד,
אני יורד מהמיטה... הייי.
אין כלום מתחת למיטה הזאת, לא יודע מה יש שם בדיוק, אבל אין שם
כלום, אני כנראה אפול מהמיטה ללמטה הזה שמתחת לכלום, זה יכול
להיות לא נעים.
הגלגלים ממשיכים להסתובב, "רק שניה", אני עוצר את עצמי.
"אם אין כלום מתחת למיטה והיא לא נופלת אז כנראה גם אני לא
אפול"
אני פשוט גאון מזוין.