זוכר, איך שפעם אהבנו לקטוף אותם, את החמציצים בטעם החמצמץ.
אפילו אני למדתי לאהוב אותם. יופי מבחוץ, חמוץ מבפנים.

בליל ירח חצי מלא או לא, את לא יודעת כי סגרת את התריס של
החלון, ואת התריס ללב שלך הגפת. וההבנה כבר לא תעזור כאן, כי
מי שהגיע לשם, נראה שאינו יכול לחזור.
לפתח מודעות עצמית כזאתי, ולא בתור ערך, מודעות שמובילה
לסלידה ושנאה מעצמך. את מודעת לכל תוצאה של כל מעשה שלך, לטווח
הקצר לפחות. את יודעת את הפגיעה, והתשובה, ואת רואה אנשים
אחרים שקוראים לעצמם חברים שלך ומרגישה מנותקת מהם לחלוטין, כי
משום מה החלטת לחייך ומאותה השנייה, החיוך לא עזב את הפה שלך
לידם, לא יכלת להפסיק ולחשוף את עצמך, אפילו לעצמך.
בלילות, את בוכה לפעמים, או שאת סתם שוכבת במיטה וחושבת לך על
בעיות וצרות, ועל עתיד צפוי מראש, ועל איך כמובן, את תסיימי
בסוף בדיוק כמוהם, אם תסיימי. והילדים שלך יהיו בדיוק אותו
הדבר, ויגיעו לאותם השאלות. ולאותם האכזבות.
את רוצה פשוט לנפץ את עצמך לרסיסים, להיות אחת בלי רצונות או
רגשות. וגם עכשיו, כשאת כותבת את זה, את שונאת את עצמך, ואת
יכולה להסתכל על עצמך מהצד  ולחשוב, מה את מחזיקה מעצמך כל כך
הרבה? לא ראית פלאי עולם, לא סבלת סבל פיזי כבד , ואז את מגיעה
למסקנה, שלא משנה נוף ירוק, או סרטן כדי להבין איזה טיפת חיים
עלובה שאת. זה כאילו יש מילים, שכשאת מגיעה אליהם את מסתכלת על
הכל כרחמים עצמיים, באמת שאת כבר לא יודעת איפה האמת כאן ואיפה
השקר, ואיפה את בכל זה.
את שוב מוחה עוד דמעה, ולא יודעת כבר, למה את בוכה. אם זה בגלל
שהמוות רחוק ממך צעד אחד, או בגלל שאת יודעת שתהרסי הרבה חיים
אם תצעדי את הצעד הזה. את מגיעה למין אדישות מסויימת שבה
שומדבר לא אכפת, ובולעת את הדמעות שוב. ושותקת שתיקת ייאוש.
הסתבר שפשוט במין גיל מסויים, הכל הסתבך, והתחלף, ואין לך כבר
בסיס לעקרונות כמו פעם. כמו שפעם חשבת, ואת כבר מפחדת מעצמך,
והמילה האחרונה שתכתבי על הדף, כי ברגע שאת כותבת דברים, הם
נעשים תקפים לגבייך.
אבל זה לא נכון. וזה לא בסדר. כי תמיד יכלת למצוא בשבילהם
תקווה, כמו חמציץ לילדים, חמצמץ, אבל מעלה חיוך של יופי. יכלת
לכתוב מה הם מרגישים. אבל אף פעם לא ידעת מי את, ומה את.

את הולכת לך למקום גבוה, כדי שלא תוכלי לראות מה את מחמיצה,
וביד שלך חמציץ. וכולך חמציץ. ואת נופלת.
את מסיימת, עם טעם קצת חמוץ בפה, ובלב. וקצת מתוק.