עם סרבל עבודה ומקדם הגנה הוא היה הולך בשעתו המוקדמת בבוקר,
יוצא את הבית ליום נוסף של תרגול האדמה ואימון המחרשות. כך
בקיץ, ובסתיו היה ממהר לזרוע את הרגבים החומים חומים לפני בוא
המטר. את המטר הוא אהב כל כך בגלל הריח המיוחד של הריקבון של
העלים הנשורים במי הגשם, אבל גם בגלל שהמטר בישר על סוף הזריעה
ועל תחילת ההמתנה, התקופה הטובה של השנה אותה הוא בילה בבגדים
חמים בבקתה עם אהובתו. ארוכה ודקה, שיערות קופצות מתוך שטף
הבלונד שנשטף על גבה ועל רקותיה, פרצוף רחב ומלא טוב, עם
עיניים גדולות של פרה נהדרת וחיוך רחב ומבויש, עצם הבריח הרחבה
והחזקה שלה עמדה מעל שדיה העגולים והרכים, והבטן האין סופית
שנגמרה רק קילומטרים אחרי הפופיק. ואת הידיים שלה הוא הכי אהב,
היה יכול לשכב לידה שעות ולשחק עם כפות הידיים שלה ועם הזרוע,
ועם הבשר הרך והלבן והאוהב של הידיים שלה. היא הייתה מנשקת לו
על הלחי כשהיה מגיע המטר הראשון והוא היה מביט דרך החלון על
הגשם המטפטף, על הרגבים הזרועים שלו, והוא היה פותח את החלון
ומושיט את ידו ונוגע במים המלאים, השקופים, הקרים שירדו
מהשמיים כדי להרוות את צימאון האדמה ואת תאבונו שלו. ואת
הירכיים שלה הוא גם אהב מאוד, הן היו על הגבול הבלתי נתפס בין
עבות לדקות, בדיוק במידה שכיף לראות וכיף לגעת, הוא היה מסביר
לה, והוא אהב לשים את ראשו בין הירכיים העירומים שלה ולעצום את
עיניו ולנוח. והיא הייתה מציירת. כל יום כשהיה יוצא לאמן
ולתרגל היא הייתה מציירת אותו מאמן ומתרגל, ואת האדמה מתרגלת
ואת המחרשות מתאמנות, וכשהיה זורע הייתה מציירת את הרגבים
הנזרעים, וכשהיה יורד המטר, אחרי שהייתה מנשקת לו על הלחי,
הייתה מציירת אותו מתפעל ומשתהה על החלון ועל הטיפות והייתה
מציירת את הרגבים מתמלאים ואת הזרעים נשטפים ואת השור והעז
והסוסה הלבנה הייתה מציירת בכל עונות השנה בסוכה הקטנה שבה הם
ישנו. והייתה מציירת אותו בזמן שישן כדי לעזור לו להירדם
בלילות הטרופים שלו. וזה היה עוזר לו להביט בעצמו ישן, להניח
את ראשו בין ירכיה העירומות, להביט על עצמו ישן, לעצום את
עיניו, לנוח. את הציורים היא הייתה לוקחת פעם בחודש לבית הדואר
ומשם הם נשלחו לגלריה של חברה ישנה שלה מהתיכון שהייתה מאוהבת
ב"קו המיוחד שלך, בחום, בהרמוניה בין הצבעים" ושהייתה משלמת
יפה ודואגת טוב טוב לתמונות. ואת התמונות שהיא אהבה במיוחד היא
לא הייתה שולחת אלא תולה בבקתה הקטנה עד שזאת התמלאה בתמונות
והיא תלתה בצריף של המחרשה ובסוכה של השור והעז והסוסה הלבנה,
והיא תלתה גם על התקרה, את תמונות השמים ולמרות שזה נראה לו
מעט קיטש הוא לא אמר דבר והיא נהנתה. לפעמים אפילו אהבה לצייר
אותו מביט בציורים שלה. הוא היה מסתכל עליהם כאילו הוא מנסה
להיזכר איפה הוא ראה את זה כבר פעם, ובעצם את הכל הוא כבר ראה
פעם כי הכל היה שם, מחוץ לחלון. והוא היה מביט כל פעם בכל ציור
חדש לפחות חצי שעה, מנסה להיזכר ולזכור כל פרט. אחרי הרבה זמן
שכל החדר כבר היה מלא הייתה לה ההרגשה שכאילו אין לבקתה קירות,
כי הנוף בעצם היה על כל הקירות כאילו חיו בבית מזכוכית, והדבר
גרם לה לתחושה לא נעימה כשהיא התפשטה או נשקה לו, כאילו כל אחד
יכול להסתכל. לכן הורידה את התמונות, את כולן חוץ משתיים,
ושלחה אותן לחברה הישנה שלה. חוץ משתיים, באחת הוא ישן, בתנוחת
העובר הידועה, מחזיק את כף רגלה בין אצבעותיו וחולם, כנראה, על
מחרשות מתאמנות ועל זרועות לבנות. ובשניה הוא מביט החוצה
מהחלון אל הגשם, ובתמונה רואים אותו מאחור ורואים את השתקפות
הפנים שלו מהחלון, וקשה לדעת אם יש לו דמעה על הלחי או שזה
הגשם מאחורי השמשה.