ביום שישי שבוע אח"כ הוא הופיע בדלת ביתי. "אני אוהב אותך,
דורית", אמר כשרק פתחתי את הדלת. דמעות זלגו מעיניי. התנשקנו
ארוכות והתחבקנו. לחשתי לו באוזנו: "גם אני אוהבת אותך, עידו".
לא היינו זקוקים למילים נוספות חוץ מאלו שאמרנו כבר.
נכנסנו אל חדרי. שישי בלילה - כל משפחתי נסעה להתארח בסוף
השבוע אצל חברים. התנשקנו ונשכבנו על המיטה, הוא מנשק צווארי
ולוחש לי באוזני - "התגעגעתי אלייך, אני כל כך אוהב אותך".
הוא הוריד את חולצתי ואת חולצתו ונשכב מעליי. חזי נמחץ אל חזהו
שהצטמק בתקופה האחרונה. נשכבנו כך שנינו, גופינו מתמזגים
בשקיקה כשדמעות זולגות מעינינו. התמסרנו לתחושה הזו, לשיא
שאחרי כמיהה כה ארוכה ותשוקה לא ממומשת. הוא נישק אותי כאשר
גופינו עדיין משולבים האחד בשני. שכבנו שנינו, מחובקים זה לצד
זה במיטתי, כשאותה השמיכה מכסה אותנו.
שמתי את ראשי בחיקו והוא בכה. מין בכי שבין עצב לאושר. שוב
התנשקנו ארוכות כשאני מעליו, רגלינו שלובות. נרדמנו כך ובבוקר
יום שבת הוא קם והתלבש. הוא לא רצה להעיר אותי אבל קמתי גם אני
והתלבשתי. החלטנו ללכת לקבר של תומר יחד. הלכנו וישבנו על יד
קברו של תומר, מחובקים ושוב מדברים על כל הדברים בעולם. היינו
שם שעתיים. לאחר מכן, כשכבר הייתה שעת צהריים הוא חזר לביתו.
בערב שוב באתי אליו שכבנו שנינו מחובקים על המיטה בחדר שני
האחים, ובהינו בשקט בתמונת השניים. לא רציתי לאבד את התחושה
הזו שוב. התחושה של מגע גופו ושל האהבה שהוא העניק לי.
ב-2:00 לפנות בוקר נסענו שנינו לים, לאותו המקום בו היינו עם
תומר בשבת האחרונה לפני המוות שלו. שנינו לא היינו שם מאז אותה
שבת. ישבנו על החוף מחובקים, הורדנו נעלינו ונתנו למים לגעת
בכפות רגלינו. "כל כך התגעגעתי אלייך", אמר לי. "גם אני
התגעגעתי אליך... אל תעזוב אותי יותר בחיים", עניתי לו. "אל
תדאגי, אני לא אעזוב אותך בחיים". נשכבנו שנינו על החול, ראשי
בחיקו והוא מלטף את כל גופי. לא היה צורך במילים נוספות. הוא
נשכב מעליי והתנשקנו מספר פעמים. לבסוף השחר הפציע. הוא הסיע
אותי אל ביתי ונישק אותי לפני שירדתי מהרכב. "אני אוהב אותך,
אני תמיד אוהב אותך... אל תשכחי את זה", אמר לי שניות אח"כ.
"גם אני אוהבת אותך, עידו", עניתי. הוא נסע מהמקום וזו הייתה
הפעם האחרונה שראיתי את עידו.
באותו היום, ב-16:25 בצהריים, אותה השעה בה הודיעו על מותו של
תומר, הודיעו גם על מות עידו. עדכון חדשות מיוחד: "חייל נהרג
בקרב עם מחבלים בגבול לבנון. המחבלים נהרגו גם הם. מגורמים
בצבא דווח כי כנראה אלו הם אותם הצלפים שהרגו את החיילים לפני
חודשיים באותו המקום..." מיד ידעתי שזה עידו. אפילו לא חיכיתי
לטלפון שיבשר לי שזה הוא. רצתי לביתם של הוריו. בדיוק שני
חיילים עם מדים הגיעו אל מפתן הבית, עוד הספקתי לקרוא "לא, לא
עידו!" לפני שאיבדתי את הכרתי.
הדבר הבא שאני זוכרת הוא שאני בחדרם של שני האחים. תומר ועידו
נלחמים בכריות מולי ואני מסתכלת. הם מחייכים. ואז קמתי ונוכחתי
לגלות שזו איננה המציאות. הסתכלתי סביבי. "איפה עידו? מה קרה?"
שאלתי. ראיתי אנשים כל כך רבים, כולם עם ארשת שבורה ועיניים
בוכיות. השעה הייתה 17:00, מהדורת חדשות. "הותר לפרסום שמו של
החייל ההרוג היום בצהריים בתקרית עם מחבלים... רב"ט עידו איתן
בן 18 וחצי מחיפה. רב"ט איתן הועלה בדרגה לאחר שגילה אומץ לב
מול המחבלים ואף חיסל אתם... יהי זכרו ברוך".
זה נכון, עידו מת. באותה השעה בה תומר מת, למען המטרה הנעלה
ביותר בעיניו - להרוג את מי שהרג את החצי השני שלו. לא יכולתי
להאמין, לא רציתי להאמין. הכל נראה לי כמו חלק מסרט לא מוצלח.
טרגדיה. ישבתי כך, דוממת, בחדרם של עידו ותומר. לא זלגו מעיניי
דמעות, לא דיברתי, לא עיכלתי. הדבר היחיד שחשבתי עליו הוא
הפנים של עידו מולי, עם החיוך הנצחי שהפך ללא-כל-כך נצחי עם
מותו של תומר.
ישבתי חיוורת, מכונסת בתוך עצמי, על המיטה של עידו, המיטה עליה
שכבנו מלאי חיים לפני מספר שעות, ובהיתי בתמונה התלויה על
הקיר, תמונת האחים. שניהם מחייכים, בחיוך שכבש כל בחורה. עם
עיניהם הכחולות בצורת השקד. מביטים אלי. כמעט יכולתי להישבע
שהם שינו את הבעתם בתמונה.
לא סתם אומרים שהטובים ביותר הולכים. הייתי שבורה. מרוסקת
מבפנים. יכולתי רק לשער מה הוריהם מרגישים, אשר ממשפחה הפכו
שוב לזוג. התחושה הזו עוד יותר קברה אותי.
יום למחרת נערכה ההלוויה של עידו. כולם היו שם, בדיוק כמו
בהלוויה של תומר. כשקברו את הארון רציתי להיקבר יחד איתו. לא
ראיתי כלום בעיניים מלבד הארון ופניהם השבורות של הוריו על יד
הארון. לא את האנשים מסביב, לא שמעתי את ההספדים האחרים ולא את
הקדיש... לא שמעתי ולא ראיתי כלום. הכל עבר לידי. עידו נקבר
ליד אחיו, שרק חודשיים קודם לכן נטמן באדמה הזו. עכשיו הם שוב
יחד. בתוך חודשיים האדמה הזו קיבלה אליה את שתי מתנות החיים
הטובות ביותר שיכלה לבקש.
קראתי הספד, כשדמעות זולגות מעיניי וכל רגע אני עומדת ליפול
ולהתעלף, אבל הרגשתי שעידו מחזיק אותי, כמו שהחזיק אותי בלוויה
של תומר, אך הפעם גם תומר לידו. לא מצאתי את היכולת לכתוב הספד
כיאות, לכן הדבר היחיד שכתבתי היה הספד קצרצר, שעבורי סימל
הכל.
"לפני חודשיים איבדת את החצי השני שלך, אתמול שוב התאחדתם.
במותך השגת את מה שרצית - נקמה באנשים שהרגו את תומר. עידו,
אני מקווה שהמלאכים ילוו אותך ויהפכו אותך לאחד משלהם כי זה
מגיע לך. אני רוצה להגיד לך שוב, בפעם האחרונה, שאני אוהבת
אותך ובחיים אני לא אפסיק לאהוב אותך.
אני עדיין לא יכולה לעכל שעזבת אותי, את כולנו, את הארץ הזו
שכל כך אהבת. רק לפני יומיים הבטחת לי שלא תעזוב אותי אף פעם.
לא קיימת את ההבטחה שלך. תוך חודשיים נוכחתי לגלות שהטובים
ביותר תמיד מתים צעירים, וזה כל-כך כואב. אני מקווה שתשמור
עלינו מלמעלה, ילד. יש שיר שמאפיין את עידו ותומר בצורה הטובה
ביותר, שיר שתמיד אהבתי אבל אף פעם לא יכולתי להתמודד עם סופו
ואני רוצה להקריא לכם אותו היום:
" מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? שאל המלאך.
וברך לו חיוך שכמוהו כאור
וברך לו עיניים גדולות ורואות
לתפוס בן כל פרח וחי וציפור
ולב להרגיש בו את כל המראות.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הנער? שאל המלאך.
וברך לו רגליים לרקוד עד אין סוף
ונפש לזכור בה את כל הלחנים
ויד האוספת צדפים עלי חוף
ואוזן קשובה לגדולים וקטנים.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה העלם? שאל המלאך.
וברך כי ידיו הלמודות בפרחים
יצלחו גם ללמוד את עוצמת הפלדה
ורגליו הרוקדות את מסע הדרכים
ושפתיו השרות את מקצב הפקודה.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הגבר? שאל המלאך.
נתתי לו כל שאפשר לי לתת
שיר, וחיוך, ורגליים לרקוד
ויד מעודנת, ולב מרטט
ומה אברך לך עוד?
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך?
מה אברך לו, במה יבורך?
זה הילד? העלם הרך?
הנער הזה - עכשיו הוא מלאך.
לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך.
אלוהים, אלוהים, אלוהים
לו אך ברכת לו - חיים."
עידו, אני אוהבת אותך כל כך, אל תשכח אותנו. אני אתגעגע...".
סיימתי את ההספד בבכי, והתמוטטתי על קברו. אחד מהשרונים משה
אותי וחיבק אותי. מדי פעם שמעתי "אזכור אותך תמיד" או "אין
אנשים כמוך", "אני אתגעגע אליך מאוד, חבר" והמשפט מהמפקד שלו:
"שירת את ארצך בצורה הטובה ביותר ונפלת למענה".
בתום ההלוויה, לאחר 3 שעות ארוכות, חזרתי לביתי.
החודשים שלפני הגיוס עברו עליי כסיוט. לא היה לילה שלא בכיתי
בו, לא הייתה שעה שלא חשבתי עליו, לא היה שבוע שלא ביקרתי את
הוריו ואת חדרו, אך מעולם לא העזתי לעלות לקברו. לא יכולתי. את
הבגרויות עשיתי בצורה הטובה ביותר, ידעתי שזה מה שעידו היה
רוצה. לבסוף, יום לפני הגיוס שלי, שלושה חודשים אחרי המוות של
עידו, מאי 2000, עליתי לקבר האחים. ישבתי שם שעה ארוכה, רק
מסתכלת על הכיתוב, בוהה. "רב"ט עידו איתן, לחם בגבורה ונפל
בקרב מול מחבלים 1981-2000...".
שמתי אבנים על קברי שני האחים. נזכרתי בהם, נישקתי את קברם
ולפני שהלכתי הצדעתי לשניהם במשך דקה ארוכה.
שלושה חודשים אחרי הגיוס שלי לפלוגת חיל הקשר בלבנון, הגיע
היום המיוחל - יום היציאה מלבנון. היום הזה נקבע לתאריך יום
ההולדת של עידו, באוגוסט 2000. אני הייתי על אחד הטנקים
האחרונים ליציאה מלבנון. היום הזה היה יום של שמחה מהולה בהמון
עצב. כשהגעתי לביתי עליתי לקברם של עידו ותומר, הרגשתי שזו
מעין סגירת מעגל. שמתי על שני הקברים פרחים ונרות נשמה. זה
נראה לי אירוני, לשים נר נשמה במקום נר יום הולדת. סיפרתי
לשניהם שיצאנו מלבנון ושלא ידאגו. מסגרתי לעידו תמונה שצילמתי
בעת היציאה מלבנון - אני עם החברים של תומר מצד אחד ושל עידו
מצד שני, על הטנק האחרון שיצא מלבנון. כולם עם פנים מחויכות.
זו הייתה מתנת-יום-ההולדת שלי אליו.
זה היה הרגע הזה, הרגע שהבטתי בתמונה והנחתי אותה על קברו של
עידו, הרגע הזה שהבנתי שהחיים יקרים יותר מכל מוות, ואני חייבת
להמשיך לחיות.
חייכתי בחיוך אמיתי שלא הופיע אצלי כבר חצי שנה תמימה. ידעתי
שעידו ותומר שומרים עליי מלמעלה. ידעתי שעידו מקיים את ההבטחה
שלו והוא לא עזב אותי - הוא תמיד יהיה איתי... שמחתי על מה שהם
העניקו לי בעודם בחיים. לא הצטערתי על אף רגע. קיוויתי שאת מה
שהם העניקו לי אוכל להעביר הלאה.
הסתובבתי והלכתי, חיוך עדיין זרוע על פני, עידו ותומר מלווים
אותי.
הם עדיין מלווים אותי לכל מקום שאני הולכת. אני לעולם לא אשכח
אותם...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.