[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שני ילדים רבו אחד עם השני, כשנכנסתי לכיתה חשבתי שזה רק בצחוק
אבל זרקתי להם כמה מילים ("אולי תפסיקו") הלכתי למקום שלי
וקיוויתי שהם יפסיקו להתאגרף עם הצלצול.
הצלצול, כמובן, לא איחר לבוא, אך המריבה סירבה להיפסק.
התכופפתי אל התיק שלי להוציא את הספרים, ובאותו רגע אחד
מהילדים התעצבן והרים כסא, בהפתעה צץ ילד אחר שדגדג אותו והכסא
עף הישר אל הראש שלי.
אחת הרגלים של הכיסא נכנסה לי בכתף, הרגשתי בחילה ולאחר מכן לא
הרגשתי כלום.
שמעתי זעקה: "הוא נפצע קשה!" ואני כמעט בטוח שהיו עוד צעקות
אחר כך אבל אני לא ראיתי ולא שמעתי יותר כלום.
במשך זמן שנראה לי כנצח ראיתי רק שחור. אבל אני חושב שיש חוק
שאומר שכמעט שום דבר אינו נמשך לנצח.
הרגשתי רוח על פני ושאינני יכול להזיז שום חלק בגופי, ניסיתי
לפתוח את עיני, אבל כשלתי.
לבסוף הצלחתי. ראיתי את תקרת הכתה מתקרבת אליי, מיד הבנתי שאני
מת, הסתובבתי וראיתי שוטרים ואנשי מד"א שמכניסים את הגוף שלי
לתוך שקית והרבה אנשים בוכים. סירבתי להאמין שאני מת.
כבר עברתי את התקרה של בית הספר, כשעברתי דרך הבטון הרגשתי מין
צמרמורת כאילו עומד ליפול לי משהו מהגב.
המשכתי לעלות, כבר ראיתי כמעט את כל העיר שלי ותוך כדי כך
ראיתי שלוש נשמות של אנשים זקנים שהיו במרחק ניכר ממני עולים
השמיימה. ההבדל בינינו היה (חוץ מהעובדה שאני צעיר מהם בטח
בשמונים שנה) שהם שכבו ישרים ללא ניע, גבם אל הארץ ובעיניים
סגורות, לעומתי שהייתי עם הפנים אל העיר וערני מאוד.
לא יכולתי להרשות לעצמי לאבד את חיי, הרגשתי שיש לי כל כך הרבה
דברים לעשות שלא הספקתי, למרות שלא היה לי מושג מה הם. התחלתי
'לשחות', או יותר נכון ניסיתי, למטה. זה רק האט מעט את העלייה
שלי, אבל סירבתי להיכנע. גם בחיי לא היו פעמים רבות שסירבתי
להמשיך לנסות בגלל כשלון.
הגברתי את הקצב, לא התעייפתי, שהרי אני מת, לא הייתי זקוק
לאוויר והלב שלי לא דפק. הצלחתי להאט יותר, אך עדיין לא
לעצור.
לפתע מבין העננים, שהיו עוד במרחק רב ממני, הופיע במהירות (לפי
כל התיאורים שהכרתי) מלאך, וקלשון בידו.
"אף אחד מעולם לא ניסה להתנגד", אמר בקול קר.
ברוב חוצפתי (שבחיים לא הייתה לי, אבל באותו רגע לא הייתי
בחיים) השבתי: "תמיד יש פעם ראשונה!"
המלאך עלה במקביל אלי, ושלף ספרון מאחורי גבו. הוא עיין בו.
"מעולם לא דיברת בלשון החוצפה, אך הפעם אני יכול להבין אותך."
"אתה הוא מלאך המוות."
"ואתה גם אינטליגנטי," המשיך המלאך לעיין, "ושנאת אלימות."
"עם לשנוא אלימות אני מסכים, אם הייתי אינטליגנטי לא הייתי
באותו הרגע בכיתה."
"היית עייף", המשיך מלאך המוות לקרוא, הוא קרא את העמוד
האחרון.
הוא חזר וקרא שוב ושוב, בינתיים כבר הגענו לעננים.
"אני חושב שהייתה טעות," אמר לבסוף.
"אה... נחמד מטעויות לומדים", הערתי והמשכתי לנסות להתקרב
לקרקע, לרגע חשבתי שהצלחתי.
"אבל אני לא בטוח," אמר ושלף ספר נוסף, "ייתכן ויהיו משימות
שהאדון שלי הטיל עליך לפני שנשמתך הגיעה אל הארץ - שלא ביצעת,
אני חושב שאני אמור להחזיר אותך, אבל אינני בטוח."
"ואתה לא תשאל את האדון שלך?"
"הייתי רוצה אבל קשה מאוד להשיג אותו עם המצב הקשה בעולם, הוא
כל הזמן עסוק."
"אז אני אמור להיכנע? ולעלות בשקט כמו כל מת נחמד?"
המלאך הקיש באצבעותיו ואני הפסקתי לעלות. למרות שלא הרגשתי
עייף או מותש הרגשתי כאילו הידיים שלי שמחות שהפסקתי להשתמש
בהם.
"אני חושב שתיאלץ לעבור את מבחן השליחים הגדולים", אמר לי.
"עכשיו זה כבר מצחיק, אני לא חושב שאני משיח."
"לא אמרתי משיחים, אמרתי שליחים."
"אני גם לא חושב שאני שליח."
"כל אחד שליח במידה כלשהי, אבל אף אחד לא עשה את המבחן הזה."
"כי אף אחד לא היה במצב הזה?"
"גם. האדון שלי הכין אותי למצבים כאלה. ואם הגעתי למצב שהצלחת
להתנגד אתה אדם מיוחד."
"אז מה המבחן?"
"למצוא את מה שאתה אמור לבצע."
"נשמע קשה."
"זה תלוי בנקודת המבט. ויש לך שבוע ימים, בהצלחה", הוא אמר
ואני כבר הייתי בדרכי למטה והוא בדרכו למעלה.
הרגשתי את עצמי נופל באותה מהירות בה עליתי.
"אהה!" צעק אליי המלאך, "אתה גם אמור למצוא דרך להיכנס לתוך
הגוף שלך, אתה עדיין רוח רפאים."
בזמן שחשבתי על מילותיו האחרונות של המלאך אליי, המהירות שלי
גברה.
ברגע בו הייתי אמור להתרסק על הרצפה מצאתי את עצמי עומד יציב
על הקרקע. לא היה מסביבי אף אחד.
רציתי לבדוק עד כמה אני לא קיים אז רצתי אל הבית שלי ובדרך
עברתי דרך קירות בתים ועצים, חתולים וכלבים בלי שהבחינו בי.
נכנסתי ישר לתוך החדר שלי.
כשהגעתי שמתי לב למשהו שלא הבחנתי בו לפני כן. על היד שלי
הופיע שעון שהראה ימים, שעות, דקות ושניות בספירה לאחור.
ברגע שהסתכלתי בו בפעם הראשונה הוא הראה כי נותרו לי 6 ימים,
24 שעות, 45 דקות, ו-3 שניות.
החדר שלי נשאר בדיוק אותו דבר מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה.
הגרביים ובגדים נוספים בכל פינה, ועוד בלגן גדול שאין צורך
לפרט.
הלכתי דרך הקירות אל הסלון, היו שם אנשים רבים משחשבתי שיהיו.
כולם כל כך עצובים, והכי עצוב היה לי לראות את אמא שלי בוכה.
כשהיא הלכה להביא משהו מהמטבח, ניסיתי לתפוס בה בכתף, אך ידי
עברה בעדה.
ניסיתי לדבר: "אמא! אני בסדר." אך היא לא שמעה אותי, אני בקושי
שמעתי את עצמי.
אז החלטתי לצעוק: "אימא!!! אני!!! בסדר!!!"
היא הסתובבה לרגע כאילו רק שמעה זמזום.
צעקתי בכל הכוח. היא שמעה אותי. לחצתי על כל השרירים שלי חזק.
בראי שהיה מולי (ומאחורי אמי) ראיתי את עצמי מתחיל להופיע,
התחלתי להרגיש את הרצפה ברגלי ואת הקיר כשנגעתי בו. הפסקתי
בעודי חצי שקוף, בכל זאת לא רציתי להיראות כאילו אני חי.
היא כמעט התעלפה. אבל נרגעה.
"אני בסדר," אמרתי לה, "אני עוד אחזור."
היא הנהנה בשקט ובהבנה שאין לי מושג מאין הגיעה.
עברתי דרך דלת היציאה, ונוכחתי לדעת שזה קצת כואב לעבור דרך
דברים כשאתה חצי גלוי.
בדקתי עוד קצת את נושא חצי המוות הזה. לחצתי את כל השרירים שלי
ממש חזק, הסתכלתי במראה של מכונית, הייתי ברור לחלוטין כאילו
אינני רק נשמה. נגעתי בחומה קרובה, היא הייתה מוצקה מאוד.
הרפיתי את כל השרירים שלי עד שחזרתי להיות בלתי נראה.
אני יודע מה עלי לעשות, רק שאיני יודע איך לעשות זאת. אני חייב
למצוא מה הייתה המטרה שלי בחיים.
אני זוכר שכשהייתי קטן, תמיד בגן משחקים היו לי כל מיני
רעיונות מוזרים ודמיונות, מה שגיליתי, בגיל מאוחר יותר, דבר
שנקרא מוזה.
כדי להגיע לגן משחקים שליד ביתי בדרך כלל טיפסתי על החומה, אבל
כדי לטפס עליה הייתי עלול להסתכן בכך שהשכנים יראו אדם שידוע
כמת מטפס על חומות, ולעבור דרך החומה לא יהיה ממש חכם כי אני
מקסימום אגיע למחילות נמלים, חפרפרות או נחשים.
אז עשיתי את הדבר הראשון שעלה במוחי - קפצתי.
זה עבד, הצלחתי לקפוץ מעל החומה ויותר מזה, נשארתי באותו הגובה
אליו רציתי להגיע, אבל כנראה רציתי מטר יותר מדי.
עמדתי יציב באוויר בדיוק איך שעמדתי בגובה האדמה בתור רוח.
גיליתי שאני יכול פשוט לרצות או לדמיין גובה מסוים ואני יכול
לקפוץ אליו או לרדת אליו כמו במדרגות, עלי פשוט לדמיין את
המדרגות.
הלכתי לי בגובה מטר מעל השביל, הגעתי מהר יותר מאי פעם אל גן
השעשועים. התיישבתי באוויר מעל הנדנדות והתחלתי לחשוב.
מה המטרה שלי? סקרתי את כל זיכרונותיי, עשיתי סדר במחשבות,
כאילו תייקתי אותן.
אהבתי לשחות, אך בתחרויות לא זכיתי, בכל זאת זו לא מטרה כל כך
נעלה שריבונו של עולם ירשה לשליחו להחזיר אותי.
אהבתי לעזור לאנשים, וכפי שראיתי באותו רגע בזיכרונות, עזרתי
הרבה, מעולם לא חשבתי שעזרתי כל כך הרבה.
לפתע הרגשתי רוח קרירה בתוך ראשי, הסתכלתי לצדדים לא הייתה
בכלל רוח, הצמחים לא נעו כלל.
עצמתי את עיני ואז פתחתי אותם. ראיתי ענן סובב אותי. עצמתי את
עיני שוב. שמעתי קול שבא משום מקום.
ראיתי מה קרה עד עכשיו, אני רואה מה אתה חושב, אתה מתקרב.
תמשיך כך.

"האם אתה הוא בורא עולם, האחד והיחיד?"
אנכי אלוהיך.
"כבר עליתי על מטרתי?"
אתה כמעט הגעת אליה, אני אעזור לך במעט. אכן עזרת לאנשים
רבים, וזוהי סגולה נעלה, אך זוהי אינה המטרה שהטלתי עליך.

לפתע ראיתי את עצמי עומד מול שני ילדים שרבים, הייתי ממש קטן,
כיתה ד' בערך, הם כמעט הרגו אחד את השני במכות. צעקתי עליהם,
שיפסיקו, אבל הם לא הקשיבו לי, הם צעקו לי שאני אשתוק, שאני
סתם תינוק כי אני לא הולך מכות. היה זה אחד הזיכרונות ששנאתי.
המשפט ההוא חזר אלי הרבה פעמים בחיי אבל בצורות שונות. ואז נפל
לי האסימון. 'תודה אלוהים', אמרתי בלבי.
מעולם לא רבתי באמת, כלומר מעולם לא הרבצתי לאיש. תמיד ניסיתי
למנוע אלימות, אך מעולם לא הצלחתי, נחשבתי מאז ומתמיד לנחות,
לילד לא חשוב, רק מהסיבה ששנאתי אלימות.
אבל עכשיו כשאני לא חי, אני בכלל חשוב כמת, אני עלול לגרום רק
לבהלות. איך אני אמור לעצור את אלימות, אפילו חלק ממנה!
התעופפתי לי אל תוך בניין של ילד מכיתתי, אחד מאלה שבגללם כל
הסיפור. נכנסתי לחדרו בקומה השמינית. ראיתי אותו, הוא לא הפסיק
לבכות.
'לדעתי הוא לא יהיה אלים יותר לעולם,' חשבתי לעצמי.
רק לדעתך.
"עכשיו יהיה לי מלווה עוזר?"
יותר מזה!
"תודה."
עקבתי בשלושה ימים שלאחר מכן אחר ילדים מכיתתי, הימים בבית
הספר ממש היו קודרים. המורים כאילו ציפו שילדים ילכו מכות שוב.
הילדים כאילו איבדו חלק מעצמם. מעולם לא תיארתי לעצמי שאני כל
כך חשוב לאנשים.
באחת ההפסקות, כשעקבתי אחרי הילד ההוא שהייתי אצלו בחדר, ראיתי
אותו מתקרב לילד משכבת ז', השכבה הנמוכה ביותר, ואגרופיו היו
קמוצים. הוא איים עליו.
זה היה בפינה, בחצר האחורית, אף אחד לא ראה, עמדתי מאחורי הילד
המאוים והתחלתי להפוך את עצמי לנראה והנדתי בראשי לשלילה,
בצורה הכועסת, כמו שמורים נוזפים.
הבריון נבהל, שחרר את הילד, שפשף את עיניו והביט שוב. עדיין
הייתי שם, חצי שקוף.
הילד הצעיר הסתובב, לפני כן כבר הספקתי להיעלם, כשהוא הביט
חזרה, מעט מבועת בבריון, חזרתי ועשיתי תנועות שפתיים - תבקש
סליחה
. ואז סימנתי גם בשפת הסימנים, ההיא שכולם מכירים,
שמתכתבים איתה באמצע שיעורים, בלי שהמורים שמים לב.
נדהמתי, הוא ביקש סליחה והבטיח שלא יעשה זאת שוב לעולם. הילד
ברח, פחד שהבריון התחרט.
חיזקתי את הופעתי מעט.
"תבטיח לי," אמרתי בדרמטיות, "שלעולם, אבל לעולם לא תרצה בכלל
להרביץ, אני ארדוף אותך על זה!"
הבריון נבהל, הנהן וברח.
נעלמתי והופעתי במקום אינסופי, בצבעים לא ברורים, אי אפשר
להגדיר את החדר כבהיר ובהחלט לא כהה.
ואז ראיתי את אלוהים, ואז הבנתי שתמיד ידעתי איך נראה אלוהים.
הוא היה בדיוק כמו בכל התיאורים שלו - רחום וחנון. אבל אף אחד
לא יודע איך נראה דבר כזה, לכן אני לא באמת ידעתי איך הוא
נראה. הייתה לו צורה שאי אפשר לצייר או להסביר, בצבעים של חכמה
ורחמנות, פשוטו כמשמעו, לא צבעים מוגדרים שניתן להסביר.
הוכחת שמגיע לך לחזור לחיים, מצא את גופתך והיכנס לתוכה, אך
עכשיו בחיים תסיים את המשימה לגמרי.

"לכבוד זה קיבלתי את הכבוד הגדול לפגוש אותך?"
הוא צחק וענה לי.
אני מסביבכם בני האדם, תמיד. תמיד לידכם ואתם יכולים לראות
אותי כל הזמן, אתם פשוט לא רוצים, ובצדק, ציוויתי שלא תראו
אותי. עכשיו, אני מכריח אותך.

"תודה."
אני מכריח אותך לעשות עוד משימה אחת בחיים, לא תעשה אותה,
תעלה לגן עדן. תצליח, תקבל את חייך חזרה.

חזרתי, הופעתי ליד בית הקברות. ראיתי את הגופה שלי יוצאת מתוך
בור, מתרוממת לאט. קפצתי מעליה ושכבתי וירדתי לאט אליה.
כמו פיצוץ, הזמן חזר אחורנית במהירות עד לרגע בו הכסא פגע בי.
לא מתתי רק נפצעתי קשה. התעוררתי חודש לאחר מכן בבית החולים,
אחרי שבוע השתחררתי.
החיים שבו למסלולם ולא עבר הרבה זמן ואז ילד הקטן ממני בשנתיים
התקרב אלי.
"מה קורה, אחי? יש'ך שקל?"
"לא."
"נו, אל תהיה קמצן, תביא."
"אמרתי לך שאין לי."
הוא כמעט הרביץ לי, אבל נתתי בו מבט מאיים. הרגשתי שאלוהים עזר
לי.
הכרתי אותו, הוא עבריין קטן, מציק לכולם.
הרגשתי כאב קל בראש. הבנתי, הוא "הפרויקט" שלי.
בהמשך הימים חלמתי חלומות מוזרים, לא הבנתי אותם, לא הצלחתי.
יום אחד פתחתי תנ"ך והתחלתי לקרוא. לא יודע למה, דחף פנימי.
אני לא זוכר דבר ממה שקראתי, אבל פתאום ראיתי במין חלום בהקיץ
את הילד ההוא שהציק לי נדקר אחרי שהתחצף לגדולים ממנו, כשהוא
חושב שהוא כל יכול.
הרגשתי שאני חייב להגיד לו שהוא יידקר אם הוא לא ישנה את
ההתנהגות, בעצם מה אכפת לי? אני במילא שונא אותו, כשחשבתי את
זה מיד התחילה לי בחילה. טוב, אני אגיד לו, הבחילה הפסיקה.
חשבתי ימים ולילות איך להעביר לו את המסר הזה. אני לא יכול
לבוא ולהגיד לו שהוא יידקר.
אבל ידעתי שאין לי ברירה.
יום אחד באתי אליו ואמרתי לו:
"בוא שנייה, אני רוצה לדבר איתך."
"תשמע, אחי, אני לא בקטע של בנים", השיב לי.
כולם מסביב צחקו.
"ממש מצחיק, זה לא קשור לזה."
הוא בא איתי, במבט של "כדאי לך או שאני הורג אותך במקום",
בלעתי את הרוק בגרון.
"אתה חייב לשנות את ההתנהגות שלך, בסוף אתה תידקר!"
הוא נתן לי אגרוף באף, הרגשתי שיוצא לי דם, אבל לא יצא והכאב
עבר מהר.
"אני אומר לך! אני יודע שבסוף תידקר."
"מי אמר לך? אהה? מישהו מתכנן עלי? אהה? רוצה שאני אהרוג
אותך?"
"כבר כמעט מתתי פעם, שכחת?"
"אהה, נכון. אז לא יהיה אכפת לך להיות מאושפז שוב!"
חטפתי הרבה, בכל מקום היו סימנים כחולים שעברו אחרי כמה שניות,
לא הרגשתי את הכאב, חשבתי על זה שהוא בסוף יאבד את החיים שלו.
שכבתי בלי לזוז, כדי שיחשוב שהוא גמר אותי.
הוא קם והלך, יצא לי קצת דם בפנים, הוא הסתכל עליי מדמם,
והלך.
תוך שניות הדם נעלם. קמתי כמו קפיץ.
"זה כל מה שיש לך?"
הוא הסתובב בשוק. כל הילדים שראו אותי חוטף מכות, נכנסו להלם.
הוא רץ אלי בשיא המהירות ונתן לי אגרוף חזק בראש.
לא זזתי. הוא נבהל, כולם נבהלו וברחו משם.
מאז מעולם לא הסתבכתי שוב, לא "התעסקו איתי" יותר, והילד ההוא?
שינה את ההתנהגות. ידעתי שהצלחתי כי לא מתתי, וגם הילד ההוא לא
נדקר. עכשיו אני יודע, את תפקידי בעולם, ואני יודע שאלוהים
לצידו של כל אחד אם זה באמת הכרחי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי מתחילים בחור
אחד ומסתיימים
בשניים?





מכנסיים


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/05 20:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איתי אי.טי. כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה