"אל תדאגי אני לא יעשה לך כלום" אמר לי האיש בנימה רגישה
ומתחשבת, המשכתי לשבת לי בפינה החשוכה מפחדת מכל רגע, הוא משך
אותי אליו וראיתי שהפנים שלו היו ממש חמודות, הן היו ורודות
והיה לו שפם קטן וחמוד שדבוק לו באמצע הפרצוף.
"מ... מ... מי א.. אתה?" גמגמתי, "היטלר" הוא ענה, וחייך חיוך
גדול ושמח, הוא ליטף אותי על הראש והביא לי עוגיה, "תאכלי"
הוא אמר "זה בסדר".
לקחתי את העוגיה בידי הכחושות והרזות והנחתי את העוגיה בפי,
הטעם המתוק והטעים הזה העלה בי זיכרונות, זיכרונות משמחים
למדי.
חייכתי אל האדם הנחמד והוא חייך אלי חזרה, יצאנו יד ביד החוצה
לשדות הפתוחים.
לא ראיתי את אור היום כבר בערך שבוע וזה היה מראה מאוד יפה,
רצנו לנו בשדה הפתוח והקשבנו לציוץ הציפורים. האיש הנחמד ליטף
אותי בפני, חייכתי בביישנות.
"תגיד" אמרתי בהיסוס "א... איפה אתה גר?", "אני?" הוא ענה "אני
גר פה בבית שעל הגבעה" הוא הצביע על אחת הגבעות הירוקות שעמדו
באופק, "את רוצה אולי לבוא אלי הביתה?" הוא שאל "כמובן, עניתי"
והתחלנו לצעוד לעבר ביתו, הבית שלו היה גדול ואצילי.
כשהגענו, נבחנתי לגלות שהבית היה גדול משדמיינתי, הדלת עצמה
הייתה בגובה של כאדם מבוגר וקצת. כשנכנסנו פנימה עמדו מולנו
משרתים עם טוקסידו.
היטלר הציע לי ללכת להתקלח, הוא קרא לאחד המשרתים שהוביל אותי
למקלחת, שם חיכתה לי אמבטיה גדולה מלאה בקצף אמבט. נכנסתי לתוך
האמבטיה והתרחצתי, לאחר שסיימתי את האמבטיה התנגבתי ולבשתי את
הבגדים של אחת המשרתות שלו.
המשרתים הגיעו והובילו אותי ואת היטלר אל עבר שולחן האוכל,
ישבנו לנו בשולחן הארוך, אני בקצה אחד והוא בקצה השני. השולחן
היה כל כך ארוך שהיה צריך ממש לצעוק בשביל שנוכל לדבר אחד עם
השני.
אחרי שאכלנו את הארוחה כבר הייתה שעת ערב מאוחרת ורציתי כבר
לישון, הוא קרא לאחד המשרתים שהוביל אותי לחדר מלכותי ויפה עם
מיטה יפיפייה מאין כמוה.
בבוקר לאחר מכן קמתי וירדתי לעבר חדר האוכל, היטלר חיכה לי שם,
מחזיק את עיתון הבוקר, המשרתים הכינו לנו חביתיות ואכלנו אותן
לשובע. הוא שם את הכובע שלו והתלבש בחליפה צבאית כזו. "רוצה
אולי לבוא איתי?" הוא שאל. "לאן?" שאלתי, "לעבודה שלי," הוא
אמר "אני הוא ראש הממשלה, אני האדם שהקים את הרייך השלישי האין
את יודעת זאת?" שאל בהתפעלות, "מה? יש כזה אדם? תמיד חשבתי
שאלו רק אגדות סבתא", "לא, לא, זה באמת אני" הוא ענה וחייך
חיוך אוהב וסימפטי. יצאנו החוצה ונכנסנו למכונית, ישבנו בפנים
וכל מקום שעברנו בו אנשים הריעו לנו ועשו לנו שלום ושמחו.
עכשיו באמת האמנתי שזה הוא, כשהגענו לעבודה נכנסנו אליו למשרד,
הוא ביקש ממני לצאת כי היה לו עבודה חשובה לעשות, יצאתי מהחדר
וחיכיתי.
יום העבודה היה מאוד ארוך, ולי היה מאוד, אבל מאוד משעמם.
כשחזרנו הביתה ישבנו לנו מול מקלט הרדיו, זו הייתה הפעם
הראשונה שראיתי כזה מכשיר, זה היה מרתק.
הימים עברו להם ביעף ולפני שהייתי מספיקה להגיד "אומשלגפלאץ"
כבר עברה לה שנה.
היטלר, שהיה ממש כמו האב שמעולם לא פגשתי היה על ערש דווי, הוא
שכב לו במיטת החולה והוא היה ניראה לא טוב כלל. יום אחד פנה
אלי אחד המשרתים ולקח אותי הצידה, ישר הבנתי שמדובר במשהו לא
טוב, וכך היה, "היטלר נפטר" הוא אמר "מה מתי?" שאלתי כשדמעות
עולות בעיני. "אתמול בערב הוא נשם את נשמתו האחרונה" אמר, "הוא
השאיר צוואה, ושם רשום שאת תקבלי את עבודתו ותעלי לשלטון בתור
ראש הממשלה במקומו." "איך?" שאלתי "אני בסך הכל בת 7".
"כך היטלר רצה וזה מה שיהיה" הוא ענה.
יום אחרי זה כבר הלכתי לעבודה שלי, ישבתי מאחורי השולחן שלו
במשרד שלו והרגשתי ממש מכובדת.
פתאום נכנס אדם ואמר ,"גברתי, נאום ההספד אמור להתקיים בעוד
חמש דקות, תתכונני!",
"בסדר" אמרתי והתחלתי להתארגן. יצאתי לרחבה ועמדתי על הבמה,
מולי עמדו אלפי אנשים, שצעקו וחלק גדול מהם גם בכה, אחרי כמה
זמן שהם לא שתקו צעקתי "שקט!, תסתמו מיד, היטלר מת אבל זה לא
אומר שעכשיו יהיה אי סדר, כעת אני מנהלת את העניינים ואתם
תצייתו לי ורק לי!"
כולם השתתקו לרגע, הרגשתי נערצת. "וכעת יקום הרייך הרביעי"
צעקתי.
צרחות שמחה והתרגשות נשמעו מהקהל, אחרי הנאום סוחף הרגשות שלי
חזרתי הביתה.
למרות שלא ידעתי מה בדיוק אני הולכת לעשות בתור מנהיגת הרייך
הרביעי, ידעתי, שזה הולך להיות משהו גדול, משהו שיזכר לעולמי
עולמים!.