"לא, רגע! חכה שניה!" צעקתי, אבל זה היה כבר מאוחר מדי. הכדור
כבר פילח את הגולגולת שלי וריסק לי את המוח. אפלה נפלה עלי,
הכל נהיה שחור.
ופתאום הייתי שם. למעלה. הכל היה בהיר כל כך, מסנוור. מישהו
ניגש אלי. היה לו פרצוף מוכר, אבל לא זכרתי מי הוא. הוא תפס את
היד שלי ומשך אותי לעבר האור. ככה הלכנו בערך חצי שעה בשביל
לבן. מולי ניצב אדם שהתחיל לספר לי מה עשיתי מגיל 0 ועד היום.
מה הוריד לי נקודות ומה נתן לי נקודות. החתול ההוא שיריתי עליו
עם רובה המים החדש שאימא קנתה לי. הזקנה ההיא שעזרתי לה לסחוב
את המצרכים מהמכולת עד לבית שלה. הרשימה היתה ארוכה, לרגע
חשבתי שהיא לא תגמר. "ולבסוף - קראת לקרוב רחוק שלך מדרגה
חמישה-עשר בשם הגנאי 'בן זונה'. מינוס 5 נקודות" אמר הבחור.
"סך הכל מאזן של 72+. ברוך הבא לגן עדן, יאיר".
נכנסתי מבעד לשער יהלום רחב וגבוה. מהרגע שנכנסתי הרגשתי מעין
חמימות בלב. התחלתי להתהלך ברחבי גן-עדן. מימין יכולתי לראות
בחורות יפיפיות שוכבות להן ומצחקקות, קוראות לי לבוא ולהנות
איתן. משמאלי ראיתי בועות, המון בועות. כשהתקרבתי ראיתי שבתוך
הבועות נמצאים כל החלומות שלי, כל החלומות שהיו לי אי פעם.
מלאכים התעופפו להם ברחבי השמים, מוזיקה מרגיעה נשמעה מרחוק.
הצלצול המעצבן של השעון המעורר שמונח ליד מיטתי העיר אותי.
הלכתי לבית ספר. איחרתי לשיעור אזרחות עם ציפורה, המורה שיש לי
מין הרגשה כזאת שהיא לא ממש מחבבת אותי. במקרה היא גם המחנכת
שלי. היא ביקשה ממני לגשת אליה אחרי השיעור. השיעור זחל, אבל
ממש זחל. כשהגיע הצלצול הגואל ציפורה נקפה בי מבט.
"הרבה מורים פנו אלי בטענה שאתה מאחר הרבה לשיעורים שלהם", היא
אמרה. באתי לומר לה שזה בגלל שאני גר רחוק, אבל היא המשיכה.
"בנוסף חלק מהם טוענים שאתה מפריע בשיעורים ומשפיע על חבריך
לכיתה בצורה שלילית. הממוצע שלך גם הוא לא מרקיע שחקים 72. אני
חושבת שאני אצטרך לצלצל אל הוריך בערב. ותוודא שהם יקבלו את
המכתב הזה" היא שלפה מכתב עם סמל בית הספר עליו מקלסר המורה
שלה.
לא היה אכפת לי מה רשום במכתב, אז לא קראתי אותו. יצאתי החוצה,
לכיוון המזנון. מימין יכולתי לראות בחורות יפיפיות מצחקקות.
נדמה לי שהן מדברות עלי, ולא ממש בצורה חיובית. משמאל היה קיר
ריק. לבן. נראה לי שסיידו אותו בשבוע שעבר, בערך ביום שקיבלתי
את הנכשל במתמטיקה.
באמצע שיעור תנ"ך חשבתי שאולי היום לא יהיה גרוע אם אני לא
אחשוב על כל הדברים הרעים שקרו לי היום. אולי הכל יסתדר בסוף
ואני אגמור את היום עם חיוך על הפנים.
השיעור האחרון נגמר, וכל מה שאני יכול להרגיש עכשיו היא מעין
תחושה של ריקנות. אני מקווה שהתחושה הזאת תעבור עד מחר, או
לפחות עד מחרתיים. יצאתי מבית הספר. התחלתי ללכת הביתה. בדרך
חירבנה עלי יונה ושני חתולים שחורים עברו מולי. הגעתי הביתה
וגיליתי שאין לי את המפתח לבית. צלצלתי בפעמון מספר פעמים עד
שהבנתי שאין אף אחד בבית. הלכתי אל הטלפון הציבורי שבפינת
הרחוב. "המספר שאליו חייגת איננו מחובר." ענה הקול המוכר מצדו
השני של הקו.
הסתכלתי אל השמים וחשבתי לעצמי אולי בגלגול הקודם הייתי בן-אדם
ממש ממש רע, ועכשיו אני משלם על זה. חירבנה עלי עוד יונה.
"וואו, זה ממש חרא של יום" חשבתי לעצמי. מעניין אם אני יגיע
לגיהנום בסופו של דבר, בשביל הגראנד פינלה. |