דניאל סגרה מאחוריה את הדלת. בלב כבד היא התחילה ללכת, משאירה
מאחוריה את המבנה שמראהו נשאר מוזנח, למרות כמויות האהבה
האדירות שהושקעו בטיפוחו. לאט לאט היא התרחקה משם. בראשה עלו
זכרונות של דברים שלא ישובו עוד. שעות ריקות מתוכן אך מלאות
באושר שחלפו בכדקות, דאגה ואהבה שנתנה וקיבלה מאחרים וכמוה לא
היתה לה בשום מקום אחר, ילדים, מתבגרים, חניכים, מדריכים, הם
לא ישובו עוד. הם ישארו רק זיכרונות.
לפתע היא עצרה, הסתובבה והחלה לרוץ חזרה למקום אותו עזבה לפני
שניות ספורות. היא רצה ורצה וככל שהתאמצה יותר,מתחה את רגליה
וידיה להגיע לידית הדלת, לפתוח אותה ולפרוץ פנימה בשמחה, היא
לא הגיעה אליה. הדלת התרחקה יותר ויותר.
דניאל הרגישה שכמה שלא תנסה היא לא תצליח להשביע את רצונו של
הגורל האכזר. הגורל שגרם לה לעזוב מלכתחילה. הגורל שאותו שנאה
בכל ליבה ונשמתה. אותו גורל שכבר 16 שנה מקשה את חייה ומציב לה
מכשולים. היא לא ידעה איך מתחמקים מהגורל או איך חיים איתו. לא
הצליחה להבין למה דווקא לה נקבע כזה גורל נורא.
דניאל התייאשה, היא הפסיקה לנסות להגיע לדלת שמאחוריה ידעה
שתמצא אושר, היא הרפתה את שריריה, גופה צנח והיא בכתה.
עם הזמן שיחלוף היא תמצא עוד אושר. אולי במקום אחר, טוב יותר
ואולי באותו מבנה קטן וריק. היא לא תרגיש עוד עצב כי ככה היא,
מתגברת, שוכחת מהר, ממשיכה הלאה.

אופטימית או טיפשה? זה לא נתון להחלטתה. כנראה שאת זה יחליט
הגורל...