גם אם ידעתי באותו רגע מה אני רוצה להגיד לו, מה אני חושבת על
כל הסיפור המטופש הזה, שתקתי.
לא כי התביישתי, או לא היה לי נעים לחשוף את השקרים שלו, בחיי
שזה היה מתוך סקרנות. רציתי לחכות ולראות לאן זה יתגלגל.  
כל החודשיים האלו שהיינו ביחד, כמעט כל יום, שיחות הזויות אל
תוך הלילה, זיונים ארוכים במקומות ציבוריים נוחים יותר או
נוחים פחות - אף פעם לא סמכתי עליו. לא במאה אחוז ולא בשמונים
אחוז.
אני משערת שהיה לי נחמד קצת לשחק איתו במשחק הנדמה לי הזה. לו
יש אולי בעיה פסיכולוגית קשה של שקרים פתולוגיים, אני סתם
חיפשתי לי מציאות אחרת. בעצם גם זה סוג של בעיה, אבל למה להיות
קטנוניים.

אז כביכול הוא עולה עוד שעתיים על מטוס לארה"ב, לשבועיים. גם
זו דרך מוצלחת לסיים מערכת יחסים לא מחייבת ממילא. יש לו
שבועיים לחשוב אם הוא רוצה להמשיך עם זה או לא. מצחיק  שזה
מפריע לי בכלל. אני כל כך נואשת, שאני מסכימה לשחק לפי הכללים
המעוותים שלו? אני לא אוהבת אותו, אין ספק בזה בכלל. אני לא
נמשכת אליו יותר ממה שאני נמשכת לגברים האחרים בחיי, אני קצת
מחבבת אותו, אבל ברמה מאוד בסיסית. ובכל זאת הסכמתי להקדיש לו
זמן מאוד ניכר מזמני הפנוי ממילא. ועכשיו אני אמורה להמתין לו,
לא? ככה סיכמנו. אבל אני מקווה שבאיזה שהוא מקום הוא יודע שאני
יודעת שהכול אצלו זה שקר, ואם הוא יודע את זה הוא בטח מבין
שאני לא אחכה.

חזרתי הביתה בשתיים בלילה, והזמן זז לאט, או אולי לא רציתי
שהוא יזוז, שהלילה ייגמר, שיתחיל עוד יום דומה להפליא לאתמול.
אם הוא ניסה להרעיד את השגרה המעייפת בה מתנהלים חיי, אם הוא
חשב שהוא עושה לי טובה - הוא טעה. בחור הולך, בחור בא. אחד כזה
אחד אחר. בזמן שאני מצחצחת שיניים בעייפות בחדר האמבטיה החשוך,
אני כבר חושבת על דברים אחרים, מטלות שצריך להשלים בעבודה,
טכנאי מחשבים שצריך להזמין, אוכל שצריך לקנות.  ובעיקר אני
מנסה להתרגל לחשוב שזה לא מזיז לי בכלל.

אני לבד כבר כמעט שנתיים. למרות שנראה שזה היה כך מאז ומעולם.
יותר קשה להתרגל ללבד כשהוא נפשי ולא פיזי.  כל כמה חודשים יש
גבר בבית. גבר מסתובב לי בבית בתחתונים בשבת בצהריים, גבר מחבק
אותי בתור לסרט, גבר מתעקש להזמין אותי למסעדה יוקרתית. גבר
שלוקח אותי לסקווש, גבר שלוקח אותי לכדורגל. גבר שמפתיע וקונה
כל מיני בורקסים ועוגיות לשבת, וגבר שמתעקש לשלם על כל דבר חצי
חצי, במדויק. אני מכניסה אותם הביתה כמו חתולי רחוב רעבים, בלי
יותר מידי סינונים. אם אתה זכר, ולא עושה רושם של רוצח סידרתי
- זה בסדר גמור מבחינתי. אני משתדלת נורא לא לתת להם יותר מידי
מחמאות, לא לתת להם להרגיש יותר מדי בבית, לא לגרום להם לחשוב
שאני מעוניינת בהם למשהו רציני וארוך טווח. יש כאלו שמשתפים
פעולה, ויש כאלו שמנסים לברר מה לא בסדר, ומה ניתן לתקן. זה
השלב הסופי, ואז הוא לוקח את המפתחות והארנק, נועץ בי מין מבט
של - "חבל, היה יכול להיות לנו דווקא משהו יפה ביחד" ויוצא.
ואני ממשיכה הלאה בחיי, כאילו כל מערכת היחסים הזו שווה למערכת
היחסים ביני לבין השכן שבא להשאיל כוס סוכר, ואני משכנעת אותו
להחליף לי מנורה בתמורה.

אני רק רציתי שמישהו יחבק אותי בלילה.

אמא שלי חושבת שאני תמימה. אבא שלי חושב שאני לסבית. חברות שלי
חושבות שהיגיע הזמן להתגבר ולהתבגר, ואני לא יודעת מה לחשוב.
אני רוצה לאהוב, ומפחדת לטעות ולהיפגע. אני רוצה לחיות עם
מישהו, אבל מפחדת לאבד את החלק של הלבד. החלק שמניע את כל
המערכת בעצם. לפחות אצלי. אם אני לא אהיה לבד, אני לא אשאף
לצאת מזה. אני אתמכר ליופי ולשמחה, לאהבה ולזוגיות, לשיתופיות
והקבלה. יותר מידי דברים חיוביים, אני חוששת שזו פשוט לא אני.
בעצם הפכתי למעין צל של מה שהייתי פעם. נשאבו ממני כל התכונות
ונשארו רק כדורי אבק שגם הם יתפוררו ויעלמו יום אחד. אני חיה
דרך אנשים אחרים, הופכת למעין דמות שנראית לי מתאימה למערכת
יחסים מסויימת, לפעמים מתלבשת אחרת, מתנהגת אחרת, צוחקת
מבדיחות אחרות, אוכלת אוכל אחר. אבל זה הכול משחק, ובסוף אני
נשחקת, ומתעייפת, וחוזרת למציאות שלי האמתית. שאולי היא לא כל
כך מרה - אין צורך להיכנס לדרמה מיותרת, אבל היא לא מה שרציתי.
וביננו, אני כבר לא רוצה את מה שרציתי, אז, יותר.

אז אכפת לי שהוא משקר? שישקר. אולי יש לו עבר מטריד, לב שבור,
דמות מעורפלת? אולי הוא באמת נוסע, אבל לא לצרכי עבודה?  אולי
דווקא הוא, דווקא הוא מכולם - מתאים לי יותר? נחיה שנינו
בשקרים שנבנה לעצמנו, נתאים אותם למציאות ולהיפך, וכשנתעייף
הוא יסע לנתח ילדים חולים במלזיה, ואני אבקר את דודתי החולה
בספרד, ונאגור כוחות רחוקים אחד מהשני, ונחזור.
מרוב כל הסיפורים והדימיונות,  המציאות האמיתי בה אנחנו חיים
מזמן נעלמה, וכבר אי אפשר לדעת איפה היא נגמרת ומתחילים החיים
שהמצאנו לעצמנו. ואולי זה בכלל אותו הדבר?

ואולי, אני חושבת לעצמי, יותר טוב להיפתח ולהיפגע, שוב. להישבר
ולצרוח, שוב, מאשר לחיות באפרוריות הלא ברורה הזו, המסממת
משהו, הפלסטיקית.  אולי בעצם כבר מתתי מזמן, ועכשיו זהו האות
לתחיית המתים שלי. הגעתי לקרקעית ואי אפשר יותר לחפור.
אולי עוד יקרה לי משהו טוב באמת.