כמו כל ילד ציוני גם אני רציתי שני סבים - אחד איש העליה
השניה, מבוני הארץ, לוחם במחתרות ובתש"ח, אחדות העבודה,
ההסתדרות וכו', ואחד - ניצול שואה, פרטיזן גאה. אבל כמו רוב
הילדים גם לי לא היה מה שרציתי. מאז שאני זוכר את עצמי יש לי
רק סבא אחד, משובח ללא ספק, אבל רק אחד, ורק מהסוג הראשון. הוא
אפילו יותר טוב מהחלום הציוני, כי הוא צבר, בחיי. אבל מילדות
הרגשתי בחסך של סבא ניצול שואה. סיפרתי את זה לקאצא, במארב אחד
מאוד מסוכן בלבנון. באמת, הוא שאל. נורא מצחיק שאתה מספר לי את
זה, כי אתה יודע שאני לא מאמין בצירופי מיקרים, ויש פה משהו
מאוד מיוחד במה שאתה אומר. מה, שאלתי אותו. תיכף, הוא לחש,
תתכופף ותעביר למאג, מי זה שם, יוני, שיחריש את הבמבה.
כאן נקטעה השיחה כי קאצא זחל לכיוון הסמל והם התלחשו כמה
שניות. אנשים, אמר קאצא בקול סמכותי ודי שקט, אבל כזה שנשמע
כמו צעקה ביחס לליחשושי המארב הרגילים, אפשר לקום, הלכנו. הוא
קם, בזהירות, מסתכל לצדדים, ואחריו קמו כולם, משמיעים קולות
אנחה קלים, כמה הדליקו סיגריות. פתאום נשמעה יריה, קרוב מאוד
אלינו, וראיתי שקאצא, שעמד מטר ממני, פשוט קורס על האדמה. כולם
השתטחו ואני, שהייתי החובש, וגם די מבוהל באותו הרגע, נתתי לו
טיפול ראשוני. נרגעתי כשראיתי שהוא קיבל את זה ברגל, כי זה
נראה הרבה יותר חמור בהתחלה, וחשבתי שהוא הלך. חבשתי אותו כמו
שצריך - עוד הייתי די טרי מהקורס, ואחרי כמה ימים ביקרתי אותו
בבית החולים.
גיל, הוא אמר, אהלן, שב, איך אתה מרגיש. אחלא, באמת, מה קורה
איתך קאצא? איך היה הניתוח? אה, הוא אמר, יורידו לי פרופיל סוף
סוף, אני אהיה ג'ובניק, אבל מה, ג'ובניק נייד. אתה תלך בסדר,
כמו קודם, שאלתי אותו, והוא אישר. חייכתי, ושלפתי בונבוניירה
מכוערת שאמא שלי שלחה איתי. תודה, באמת תודה, אתה יודע שאני
שונא שוקולד. כן, אני יודע.
אחר כך הוא הזכיר לי את עניין הסבאים. למה זה הצחיק אותי אז
במארב, הוא אמר, אתה שומע, כי אני גם כן תמיד רציתי שני סבאים
משלימים, והיה לי רק אחד, ניצול שואה, אחלא בן אדם, באמת,
פרטיזן, גיבור, מה שאתה לא רוצה. אבל חסר לי הקטע הזה של הסבא
שעלה בגיל צעיר, היה באצ"ל, בלח"י, לא חשוב, כסאח, בלאגן, יודע
ערבית, אתה יודע, נו. דיברנו על זה והחלטנו לשתף אחד את השני
בסבאים. כן, אני יודע שזה אינפנטילי, אבל היה ברור לנו שזה
יעבוד. ביררנו ומסתבר שהם גרים די קרוב הסבים שלנו, וזה נראה
לנו סידור חמוד כזה, לבקר במכה שני סבאים משלימים, ולא להשאר
עם חצי הכוס המלאה.
איצ'ה, סבא של קאצא, היה אדם חביב להפליא. שקט בצורה מדהימה,
אלגנטי וצלול. הוא סיפר לי על המחנות, על הגיטאות, על המלחמות
של הפרטיזנים וכל מה שאף פעם לא שמעתי מחוץ לבית ספר או לסרט
של יום השואה. היו לו גם כמה סיפורים על מלחמת השחרור אבל
אמרתי לו שאת זה כבר יש לי, שיתמקד בקטעים שהחמצתי. החיים
בגיטו, היודנראט, הקאפוז, האס-אס. זה כל כך עניין אותי, ישבתי
אצלו מרותק ושתיתי מיץ פטל. כמעט בכל שבת שיצאתי מצאתי איזה
שעה שעתיים לבקר אותו.

גם אחרי שהשתחררתי המשכתי לבקר את איצ'ה. הזמן עבר, והוא
הזדקן. ראיתי איך מפעם לפעם הוא דועך, הוא נעלם. אחר כך,
כשהכרתי את מאיה, לקחתי אותה שתפגוש אותו. הוא כבר היה מאוד
זקן, ולא כל כך מאופס. לפעמים היה נופל בדרך לשירותים, לפעמים
נרדם שם, לפעמים התחיל לדבר על משהו ופתאום רץ לדלת, או
לטלפון, רק כדי לגלות שאף אחד לא צילצל. הא, שלום שלום, מי זאת
העלמה הנחמדה? מאיה, שם יפה מאוד. באמת יפה. הוא סימן לי שהוא
רוצה לדבר איתי ביחידות, ובאמת אחרי הקפה והעוגה הסברתי למאיה
שיש לנו שיחה קצרה. היא הבינה. הוא כל כך חמוד, היא אמרה.
נכנסנו לחדר שלו, והשארנו את מאיה בסלון.
גיל, תשמע, הוא אמר לי, רציני כמו שלא היה אף פעם, אפילו לא
בסיפורים על הגטו או על הבריחה ממחנה הריכוז. היה לי די ברור
לאיזה כיוון הוא מושך, אבל לא יכולתי לדעת כמה. גיל, אתה נכד
שלי, ואני מספר לך את זה, כי אתה מאוד קרוב אלי. באמת שאתה
וקאצא אתם הכי קרובים אלי, ואני לא אומר את זה כי אני כבר זקן
מידי לדעת. ההיפך, עכשיו כשאני מרגיש שזה בא אני יכול להגיד לך
במדויק מתי אני ככה ומתי אני ככה, וזה בדרך כלל הולך לפי ימים,
יום טוב ויום רע, והיום זה יום טוב.

מאיה הזאת היא מאוד חמודה, אתה יודע. אם אני יודע, שאלתי אותו.
הוא צחק. כן, אתה בטח יודע. על זה רצית לדבר, על מאיה? לא, אתה
יודע שלא. יש משהו שלא סיפרתי לך אף פעם. הוא נהיה כבד
וסהרורי, דיבר לאט והתנשם. הוא נשמע רע מאוד. אתה יודע,
הגרמנים - ככה הוא היה קורא להם, אף פעם לא הנאצים, רק הגרמנים
- הם היו ממיינים אותנו שמה. הם חשבו שאנחנו כמו חפצים אנחנו,
צעצועים שלהם, או חיות עבודה. אוח איך שהם התייחסו אלינו. אבל
כל זה אתה יודע. אבל אתה, אתה כשאתה קונה את זה, איך קוראים
לזה, עם ה-של החלב, נו, אשל, אשל נו.
אני לא יודע איך זה קרה אבל שנינו התחלנו לבכות. נו כשאתה קונה
אשל, או גיל, נו זה יותר כמו השם שלך. נגיד שאתה קונה גיל. הוא
דיבר בקול חנוק ובקושי הבנתי אותו. יש לו תאריך שעד מתי מותר
לקחת אותו, למכור אותו אני יודע? אה?
הייתה לי טלפתיה איתו, בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי. יש לו תאריך?
תאריך תפוגה, אמרתי, בין הדמעות. כן, גם לאנשים, אתה יודע, גם
לאנשים יש תאריך תפוגה. ואני, אני כבר עברתי אותו, וזהו, כבר
לא שווה כלום. די, כמו אוכל מקולקל, לפח, שיבואו חתולים. רציתי
להגיד לו די סבא, אל תדבר שטויות, ממתי אתה מדבר על מוות, מה
קרה לך, סתם יום קשה, אבל ידעתי שהוא צודק ושתקתי. התאריך שלי
עבר, הוא חזר. ואז הוא נעמד באמצע החדר ואמר, אתה רואה, כמו
אשל, שהגרמנים חשבו אותנו, וחשף את הזרוע המקועקעת שלו, שהכרתי
כל כך טוב. תאריך תפוגה הם שמו לנו, הגרמנים. מה אתה חשבת, סתם
סימן שישאר לך על היד לכל החיים? גזר דין מוות זה, תאריך תפוגה
של בן אדם.