ושוב כבזמנים
של פרישת איברים,
רטיבות חמימה
תחת מטר תותים,
בתחנה האחרונה לפני הטבע,
במקום בו נגמרת לי העיר.
כאצבעות מהוססות, כפרק אצבע משחיר,
קו מוגמר,
גו מקומר
וסימני שריטה.
כמו העשן האדום סביב גלעין השזיף.
האם נדע אושר בסוף הלילות החמים,
או תחילת הימים,
ויובש ומלח סביב ענינו?
או שמא, כמקודם, ייזלו החיים
על עורפנו בקילוחים סגולים.
כבימים מעוגלים, שלווים,
ואנו על ברכיים,
ידינו כפותות,
שפתותינו זבות שברי שיניים
לעטר(א)ת הדם,
ופינו מלא מסמרים.
באמת שלא לאל ידי לכרות
את מה שהיה אתמול נר.
או אף לנגב את החלב מבסיס הפמוט.
גמעולם לא היה.
מילא, אנסה שלא להתכדר,
                                 ומתוך עשן רך,
שלא להצטנף בפינה,
                                 בהתגלות או גלות,
שלא להתקשות,
                                 ובצעדים מדודים,
שלא לאבד,
                                 וכבאלפי תמרורים,
שלא לעקוף את עצמי,
                                 וכמו במחול צרעה,

ודמי עיגול לבן יפה ביותר
עת המדבר יטה לי חסדו.
עת צלילי חליל
ירפדו כרי סלעים.