[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עינן לובן
/
אליוט

- מדרגות לבנות

- יום הולדת, שמח? לאיקה

- סוזן

- החלום של איקה מתגשם

- היה או לא היה?

- סוף דבר







מדרגות לבנות

עשר מדרגות יורדות כלפי מטה. הכל סביב חשוך.
המדרגות לבנות, מוארות בקו צר באמצע, כאילו צרות הן ותלולות.
גופי רגוע ושקט, מחשבותיי ותחושתי קלות ונינוחות.
מדרגה אחר מדרגה אני יורדת כשעם כל אחת גם השחרור וההרפיה
מתגברים. המדרגה העשירית. מולי מתוך האור האפלולי ניצב שער
גדול בצבע כסף, מואר בחלקו כמו באור ירח. אני פותחת בבטחה את
השער. צועדת ביער על שביל עתיק חרוש פסיעות ומוכר.

עצים נמוכים בתחילה ועם ההתקדמות הם גבוהים יותר ויותר. אני
ממשיכה לצעוד ונכנסת ליער יותר ויותר. העצים גבוהים וסבוכים עד
כי לא רואים יותר את אור השמש. אני ממשיכה ומתקדמת נכנסת לקרחת
יער. יש שם היכל עתיק.

מבנהו בצבע זהוב והדלת הלבנה מוארת. אליאנס שומר שם על דלת
הכניסה להיכל. במבטו האוהב והנוצץ וחיבוקו העוטף, פותח לי את
הדלת ואני נכנסת להיכל זיכרונותיי העתיקים. חמש דלתות ואחת
מוארת. אני ניגשת לדלת הלבנה המוארת והיא לא נפתחת. אליאנס אני
לא מצליחה. בבקשה עזור לי. פתח לי את הדלת. חושך.

בדיעבד הבנתי שנכנסתי אבל לא מצליחה לראות כלום. אין בי פחד,
רק חוסר ידיעה. אליאנס אוחז בידי, מרגיע, ממלא מכוחו. אור ירח
מופיע על גבי גבעת דשא לשמאלי. נראה דשא מטופח כמו בגני אצולה.
אני ילדה בת שבע, יחפה בכותונת לילה, מריה שמי. לא זוכרת למה
אני פה. אני לא לבד, יש איתי אדם מבוגר, אוחז בידי. לא מכירה
אותו אבל הוא לא מפחיד. למה אני פה?

כמה שעות אחורה ואני בפתח בית לא חדש אבל לא עתיק. יש רעש
וצללים של קרב שם בפנים. אני בחוץ מאחור, רואה מהחלון שהם
דוקרים ברובים עם חניתות בקצה את תושבי הבית. שעה קודם.
אני בפנים. החיילים פורצים. אמא ואחיי ואני מנסים לברוח. אני
הסתתרתי ורצתי ליציאה האחורית כמו שאמא אמרה, אבל אף אחד מהם
לא בא, רק אני.

ברחתי ובחוץ עומד לו נווד (אדריאן), שאוסף אותי אתו לברוח משם
לעבר הגנים. אני לא יודעת לאיזו משפחה הייתי שייכת. יצאתי
מחלקו האחורי של הבית. אולי משפחת אצולה או לא. אני לא יודעת.
אני רצה ובורחת. קר לי ואני עייפה. נעצרנו אחרי היער בלילה
לאור ירח, ליד הגבעה מאחורי הכפרים. אני ישנה את הלילה על
הגבעה.

חלומות לא ברורים רצים משעות קודם. אני לא זוכרת כלום! לא רוצה
לזכור. לא למה ברחתי, לא עם מי אני, לא זוכרת כלום. רצה בזמן
קדימה. אני בת 16, אדריאן לא איתי. אני עם קבוצה של ילדים
אסופים, פליטים של המלחמה. יושבת, אוכלת תפוח במערה. לבושה
בבגדים שכפי הנראה גנבנו מהכפרים ליד. חיים במחתרת, מתארגנים
לתקוף את הפלוגות היושבות בעיר.

לילה, אור הירח ומנורת הרחוב מאירים על העיר. הכביש והשביל
עשויים אבן וגם הבתים סביב. שם ליד פנס הרחוב, הוא עומד. שערו
חום כהה. עיניו כחולות, גופו מוחזק יציב, לא מנופח אך לא דקיק.
כתפיו רחבות במקצת. גובהו כמטר ושמונים ואני כמטר ושישים אולי
שישים וששה. שערי ארוך, עיניי ירוקות.

אני לא יכולה לזוז ממנו. בוהים זה בזו ודבר לא קיים מלבדנו.
לפתע אדריאן חוטף אותי במרוצה, ובידו ככרות לחם ותפוחים. רוצי,
לוחש, מנסה שלא לצעוק. את רוצה שיעלו עלינו? הבחור הזה משלהם,
הוא רק יביא צרות.

רצתי אחרי אדריאן, נעלמים בדרכנו לעבר המערות או מרתפים, אני
לא יודעת, חשוך. לילות לא ישנתי, חושבת עליו. לא אכלתי, כמעט
שלא נשמתי. רק בולעת מחשבותיי עליו. בלילה השלישי התגנבתי בלי
אדריאן לעיירה הזו. בשקט נעלמת בין הצללים. שם בחלון מימיני
מואר באור עמום של נרות הוא עומד, מביט לרחוב.
יצאתי לרגע מהצללים. סימנתי לו שיבוא.

רגעים ספורים והוא היה לידי.
עמדנו כך, מביטים, שותקים, והמבט אומר הכל. ריחו משגע ונעים עד
עונג, ואני?

נזכרת שהפעם האחרונה שראיתי מקלחת זה היה בבית נטוש ששהינו בו
משך כמה חודשים.  שערי אינו מטופח ואני חושבת על המראה המוזנח
שלי, בטח בכלל לא ירצה לדבר איתי. לבי פועם בחוזקה ובמהירות,
לא יודעת אם ללכת או להישאר, רגליי כמו ממוסמרות לרצפה, לא
מסוגלת לזוז. לפתע הוא מושיט את ידו ואוחז, בידיי.

אליוט, הציג עצמו בקולו הנעים כשהוא קרב אליי יותר. בואי
(לחש). מושך אותי לעבר ביתו. לא, אני לא יכולה (עניתי), אני
חייבת לחזור לפני שיגלו שהלכתי. שלא יחשבו שקרה לי משהו, יהיה
בלגאן. אני חייבת ללכת, מנערת את ראשי. מנתקת בכאב לב את ידיי
מידיו ורצה לעבר הצללים, נעלמת במסתורים.

אדריאן תפס את ידי בכוח בעודי רצה, את קולטת למה היית גורמת אם
היו תופסים אותך? אמרתי לך שזה רק יביא צרות. את לא רוצה שיקרה
לך כמו למשפחה שלך. הכרתי את אביך לפני שנהרג.
לפני שפרצו לביתכם, עוד כשהיינו ילדים בעצמנו. הוא חשב שצריך
להתבטא בפומבי בלי פחד ותראי לאן זה הוביל.

אחרי הגיליוטינה שלו, לא היה להם קשה להגיע אליכם. מזל שאותך
הצלחתי להציל. את הגדולה מבין הילדים האסופים, תשמשי דוגמא
חיובית, אל תסתכני סתם.
שחררתי ידי מאחיזתו. אני לא מפחדת! ממה אנחנו בורחים? בסוף
נמות ואם יש לי למה לחיות אני אחיה בשבילו בכל מחיר.

על מה את מקשקשת, את לא מכירה אותו. הוא בטח סתם רוצה להסגיר
אותך ולקבל על זה עוד כסף שלא חסר להם. אדריאן, אני אומרת לך
שזה לא הסיפור. הוא לא היה מסגיר אותי. מאיפה לך לדעת?
את ילדה. אני כבר לא ממש בת שבע להזכירך, אני למדתי דבר או
שניים בדרכים בשנים הללו.

כן, מאיפה לך לדעת שלא יסגיר אותך ברגע שתבטחי בו. את לא יכולה
לדעת. זה בדיוק מה שקרה לאבא שלך. תפסיק לשחק לי על המצפון עם
אבא או עם המשפחה שלי. אני יודעת לזהות. אני מרגישה משהו מיוחד
אתו, אני רוצה להכיר אותו.

לא, אני לא מסכים שתלכי לשם שוב, אנחנו נעבור מקום, את מסכנת
את כולנו.
אתה רוצה שאני אעזוב? (שאלתי בלחש) אני לא אסכן אף אחד
(הוספתי), מביטה בקטנים ישנים בין השמיכות הקרועות. בצד
בדמעות, שקטה. טוב, בואי נניח לזה, הלילה לכי לישון, מחר אנחנו
צריכים לדאוג לאוכל לקטנים. טוב, מחר...

לא ישנתי כל הלילה. בכיתי בלי סוף. לא יודעת מאיפה זה בא לי.
אני אפילו לא מכירה אותו.
רק המבט שלו, הריח שלו והקול שלו, אומר את שמו... אליוט.
אני בת שש עשרה, השנים עברו כאילו כלום. לפני השחר נרדמתי קצת.
המון חלומות על המסע עד עכשיו.  

שם בבית עם המשפחה. אור נרות לעוגת יום הולדת שבע שלי, הלילה
הגיע וזה היה הלילה האחרון של החיים שלי בבית. הקולות של אמא
צועקת לברוח להסתתר לצאת... הקולות של הנפילה והשקט...

השנים עברו מהר בלי להרגיש. הכפרים, רבים מהם נבזזו ונשרפו.
בעיר מלחמה מתעוררת לרגעים כשיש מתקוממים. אנחנו בהרים, או
בבתים נטושים, אוכל ובגדים, מפלחים בדרכים מחבלי כביסה של
בתים, מחלונות ומחנויות. ככר לחם זה מצרך בסיסי. במטעים, אם יש
בדרך, הפירות משמחים את כולנו וחוגגים בפינה שמוצאים לאותו
הלילה.

אני אוהבת את הלילה. הלילה בטוח יותר מפגעי האדם. שקט יותר,
התנועה איטית וזהירה. חיות לילה כמונו יודעות כבר לראות היטב
גם בחושך כמעט מוחלט, להתחמק בין הצללים. הלילה מאפשר לנו חופש
לתנועה. ביום אנחנו בדרך כלל עם הילדים, מעסיקים אותם. קוראים
ספרים שאספנו מבית נטוש באחת הפעמים. רובם כבר יודעים לקרוא
אפילו איקה הקטנה, בת חמש וחצי.

אני הגדולה בין כולם. אנחנו כולנו אסופיו של אדריאן. הוא אסף
אותנו מהמהומות באשר היו.
כל אחד מגיע בגיל צעיר. אנחנו המשפחה הקטנה שלנו; אדריאן ואני,
איקה, דמיאן, הרי וננה. תשע שנים שלמדתי מהיערות, מהצעדים,
לגשש, להסתתר, לחיות את הטבע ואת המרחבים. בית סגור מלחיץ
אותי. הקירות סוגרים על המרחב הפתוח אליו אני משתוקקת. אני
זוכרת שאספנו את איקה, תינוקת בת שנתיים, ליד הוריה המרוטשים,
שותתי דם. מסכנה קטנה. עוד מעט ימלאו לה שש שנים.

אנחנו אוספים מזון לחגיגה המשפחתית הקטנה שלנו. משפחה... אני
זוכרת במעומעם את הפנים שלהם. אבא, אני לא מפסיקה לשמוע
סיפורים עליו מאדריאן. הם היו חברים פעם לפני שאבא נלקח. לא
הכרתי את אדריאן לפני שאסף אותי. אולי פעם אחת ראיתי אותו וזה
היה לשניות מחריץ בדלת בשיחות הסודיות של אבא במרתף... כשאמא
מבשלת נזיד חם וטעים.

כן, הנזיד של אמא... אני זוכרת את הריח... ממלא את כל הבית.
אני כמעט יכולה לטעום אותו.
אחי הגדול, בן שבע עשרה, חזר מהלימודים והספרים הגדולים על
השולחן. שולחן עץ עבה חזק ויפה בחדר האוכל של הבית מול האש
החמימה של אח הלבנים הגדול. אני זוכרת איך אהבתי לשבת להביט
באש רוקדת לה במחול פראי ומעודן כאחד... אש... קר... קר?

התעוררתי מהקור. הלהבה כמעט כבתה במדורה שהדלקנו לחימום במערה
ליד הנהר.  קמתי.
יצאתי עם השמיכה עליי, מטפסת לצוק הקרוב, מביטה על העמק. מתי
יבוא הרגע בלי הפחד והמלחמה?
בלי הייאוש מהמאבק להישרדות כל יום? מתי יבוא היום בו השקט הזה
של הזריחה יהיה מתמשך לאורך כל היום והלילות שאחריו? מתי בעיר
הזו לא רחוק מכאן תהיה שלווה, בלי מרד והתעללות, בלי מלחמה בין
מעמדות או עקרונות?

מתי יוכלו לחיות יחד אנשים עם דעות שונות ועדיין לחיות זה עם
זה בלי הצורך בריב או מלחמה? בלי הצורך לנצח, אלא פשוט להיות,
לחיות כל אחד את עצמו, עם קבלה שכל אחד שונה ולא צריך ועדיף
שלא יהפוך העתק כנוע של זה או אחר?

אני בתוכי תוהה מה יותר חזק. הרצון לנקום את רצח משפחתי לפני
תשע שנים, או הרצון שהכל יסתיים כבר. הרצון שאפשר יהיה לחיות
זה עם זו גם אם אני בת לחותרים תחת השלטון ואליוט... אליוט, מה
הוא? מי הוא? לאיזה צד הוא שייך? אוף... למי אכפת? בטח לא לי.

אני הולכת לאסוף עצים ללבות עוד קצת את האש.

צועדת יחפה על האדמה בין העצים ביער. ערפל של בוקר עוד עוטף את
האוויר. קר, אני עטופה בשמיכה, נושמת את הצלילות הזו של הבוקר
עם ריח הטחב והעלים שנשרו מן העצים. עצים מחטניים, אולי ממשפחת
האורנים. עץ שנפל במעבה היער מספק לי את הנדרש. לפני שחוזרת
עוד מביטה לי בפטריות ובחרקים ובכל הסביבה מלאת החיים פה
ביער.

קרני שמש חודרות בין הערפילים, נמרחות, מלטפות ומחממות את הגוף
ברכות. אוספת כמה ענפים וגם פיסה עבה ובשרנית יותר של גזע העץ,
שתחזיק מעמד יותר זמן בבעירה. בדרך אל המערה רואה את הנוף
הנשקף. העמק הנפרס לפניי של הכפרים עם הנחל שזורם ליד למרגלות
ההר, נושמת לתוכי את היופי הזה.

במערה אדריאן, דמיאן וננה כבר ערים. הנחתי את העצים. עדיין
קריר באוויר, כך שזרקתי שני ענפים לאש, לחמם את המפגש עם
הבוקר. אור חמים מילא את המערה. השמש האירה באופן ישיר רק
באמצע היום, אפילו יותר לקראת אחר הצהרים, כי פתחה פונה היה
לכיוון המערבי, צפון מערב אפשר לומר, לפי מה שנראה בשטח ביחס
לכפרים.

מריה (קרא לי אדריאן), היום אנחנו יורדים לעיירה הקרובה, אני
מזהיר אותך שלא להתפתות לשטויות אם את מבינה למה אני מתכוון.
שמעתי אותך (השבתי בלי להוסיף). קרב אליי והוסיף כשהוא מביט
בעיני ואוחז בסנטרי, את מבינה שאת מסכנת את כולנו. הפניתי מבטי
ממנו בכוח והתרחקתי בעודי משיבה כי לא אסכן אף אחד ואם כן, לא
יהיה זה אחר מלבדי.

הערתי את כולם, מלבד איקה שהותרנו לה ליהנות מיום הולדתה
בפינוק של שינה נינוחה כמה שתרצה. ננה והרי נותרו אתה שם,
כביכול לסדר ולשמור. למען האמת, פשוט היו קטנים מכדי לצאת
אתנו.
אני דמיאן ואדריאן יצאנו אל העיירה לבושים בבגדינו הבלויים עם
כיסוי לראשינו בכסות שמזכירה גלימת נזירים בצורתה, אם אפשר
לתאר זאת כך. להרבה מהאיכרים היו גלימות כאלו (כך השגנו אותן,
מחבלי התלייה בבתיהם).

יוצאים ככל האנשים אל העיירה, מתערים בקהל, אוספים תפוח שנופל
מן הסל או עדי וסיכה מן הרחוב, שק של חיטה שנופל מהעגלה וירקות
ופירות שנותרים ללא השגחה. כך אוספים מה שאפשר להעלים מהעין,
יום של שוק היה בדיוק בזמן. תמיד בזהירות, לעולם לא לבד, כדי
שאחד ישגיח שאחר לא יבחין.

אדריאן נעלם ואתו גם ממוננו היחיד. הוא חזר אחרי כמה זמן ובידו
עוגה. עוגה למסיבה הקטנה שלנו. אני ודמיאן כמעט שבכינו
מהתרגשות. אני לא זוכרת מתי ראיתי עוגה מקרוב לאחרונה, תמיד
היה זה מעבר לזגוגית החלון בבית או חנות אליהם אני מביטה.
עוגה.

אני זוכרת אותו לילה איום, את העוגה שאמא הכינה. עוגה יפיפייה.
אני כבר לא זוכרת לאיזה מאורע היא הייתה מיועדת, אבל זוכרת איך
היא נותרה על השולחן כשראיתיה מהחלון במבט אחרון אל ביתי לפני
שאדריאן אסף אותי. מרוצים מהשלל, הן זה שאספנו והן זה שנקנה
מחסכונותינו. אדריאן ואני עבדנו. בנוסף לכל אני הייתי מנקה
ומטפלת בביתה של אשה זקנה מן העיר, סוזן.



יום הולדת שמח? לאיקה

סוזן. משפחתה פרסמה מודעה יום אחד, ואני כבר בוגרת מספיק בכדי
לעבוד. דפקתי בדלת סיפרתי שאני מהכפר ליד ושיש לי ניסיון
מטיפול באחים שלי (מה שלא רחוק מהאמת). מסתבר שהרשמתי אותם,
ומצאתי חן בעיניה. נחמד לעבוד אצלה, זה נותן לי הרגשה טובה.

היא גם מלמדת אותי תמיד דברים חדשים שלא הכרתי קודם. אצלה אני
פוגשת ספרים מעניינים ומחזקת את הקריאה שלי. קרוא וכתוב למדתי
מאדריאן אך היו לי שגיאות כתיב שנותרו, וקריאתי הייתה איטית
לפני שהתחלתי לקרוא יותר.

היום, אחרי שנה שאני עובדת אצל סוזן, אני הרבה יותר חופשייה
משהייתי לפני. היום יש לי הרבה יותר מרחבים בדמיוני ולו רק
מהתיאורים הציוריים מן הספרים. הרי אני לא יוצאת מעבר לחבל ארץ
זה וזה כל אשר הכרתי. מהספרים אני למדה כי יש גם מדינות נוספות
ושפות אחרות.

אדריאן לא כל כך אוהב שיש לי ידע רחב יותר, כי זה נותן לי
ביטחון ואני מעזה יותר ויותר למרוד בהוראותיו ואני פחות ופחות
מפחדת. אני כבר לא רואה כל כך עניין במלחמה וכבר לא יודעת נגד
מי אנחנו נלחמים. אדריאן אף פעם לא ממש הסביר לי למה אבי נתפס,
או למה רצחו את משפחתי.
מי בעצם גרם לכל.

אני רק מסיקה מסקנות בגלל המדים שלהם ורובי החנית, שהיו אלה
גורמים הקשורים למשטר השולט באותה תקופה. אבל היום אני כבר לא
רואה כפרים נשרפים כמו פעם. היום כבר יותר שקט, לפחות כך נראה
לי. אולי זה בגלל שאני לא מקשיבה יותר לאדריאן ולתוכניות שלו.


אולי כי אין לי את הקשר אל אותם אנשים שאדריאן מספר עליהם
כשותפים למחתרת. האמת היא שמכל המפגש שלי עם ספרים ומידע,
מסיפוריה של סוזן, אני תמיד מתעניינת במדינות אחרות, בחלומות,
בטיולים שלה, בסיפורים שמרחיקים אותי מהמציאות שלי.

היום לא ראיתי את אליוט, לא עברתי ליד ביתו. גם אצל סוזן לא
הייתי היום, אמרתי לה שלאחותי יש יום הולדת וכי לא אוכל להגיע
היום. האמת, הרוב נכון כי איקה בשבילי היא כמו אחות. כולנו
בעצם, החבורה הקטנה של אדריאן, משפחה אחת של אסופים.

האמת שזה לא לגמרי נכון שאני לא בעד נקמה, אני כועסת וכואבת על
השחיטה של משפחתי שלי ושל משפחותיהם של שאר הילדים. אבל אני
פשוט לא יודעת מול מי אנחנו עומדים, מי בעצם האויב שעליו מוטלת
האשמה. אדריאן לא רוצה שאהיה בקשר עם אליוט, הוא גם חושש
מסוזן. כל הזמן הוא אומר שהם שייכים לצד השני. איזה צד, מה
צד?

ההבדל היחיד בינינו הוא שאני גרה במערה, במסתור, והם בבית
משלהם. או שאני עד היום, לפני שעבדתי, גנבתי למחייתי והם לא.
אדריאן - אני לא יודעת ממש מה הוא עושה כשהוא לא אתנו. לא
יודעת במה הוא עובד ולא עם מי הוא נפגש. האמת שזה כבר פחות
מעניין אותי.

אני חולמת כל הזמן על אליוט. סוזן הציעה לי לעבור לגור אתה,
היא רואה את הלבוש שלי ואיך שאני לא מטופחת בבגדיי או מראי.
הודיתי לה, אך המחשבה על לעזוב את הקטנים גרמה לי לסרב.
חזרנו אל מקומנו במערה שבהר. כבר שעת צהרים מאוחרת. פרקנו את
שללנו.

איקה כבר ערה, היא ושני הקטנים האחרים משחקים בנחל ביחד. מסדרת
בסלסלה את התפוחים והפירות על גבי מפה שפרשתי לפני המערה. כמו
פיקניק בחלק מואר באור השמש על גבעה ירוקה מדשא רך. את העוגה
שמרנו עדיין בפנים, נביא אותה לאיקה כהפתעה. אחרי שסיימנו אני
ואדריאן לארגן הכל, ודמיאן דאג שהקטנים יהיו רחוצים.

הלכתי אני לפינה נסתרת לרחוץ עצמי גם כן. כך גם אדריאן ודמיאן
במקום אחר. אחרי שעה כולנו התאספנו, נקיים ורעבים לפיקניק
שלנו. הכנתי לאיקה זר פרחים, היא כל כך יפה אתו על ראשה. צחקנו
כולנו וחגגנו את יום הולדתה השישי מאושרים. שכחנו כולנו את
חילוקי הדעות או הדאגות האחרות ונהנינו כמו משפחה שלמה. רגע
השיא היה כשאדריאן הביא את העוגה. כמעט שבכיתי מאושר מלהביט
בעיניה של איקה, ניצוץ שאני לא חושבת שראיתי זה זמן רב בעיני
איש. כה תמימה.

אחרי החגיגה ישבנו כך מול השקיעה יחד. איקה עם ראשה על ברכי
בצד אחד, דמיאן וננה משחקים תופסת עם הרי ואדריאן מביט על
כולנו מהצד, יושב לו על סלע, מעשן מקטרת. אני מביטה בשקיעה
וחושבת על החופש של הקטנים שלא יודעים למה הם פה, אלו שאספנו
כשהיו תינוקות, אלו שלא זוכרים ממש מה היה לפני. התחיל להתקרר,
דמיאן הדליק את האש במקום הלינה שלנו.

יש מספיק חומר בערה, אספתי בבוקר (צעקתי לאדריאן שראיתי כי
הולך לכיוון היער). אך הוא הלך בכל זאת. ארגנו את הדברים,
רחצנו את הכלים והתאספנו למערה כדי להתארגן לשינה. אין הרבה מה
לעשות כשיש חושך מוחלט. אדריאן חזר עם פיסות מגזע של עץ
שיחזיקו את הלילה. הוא בטח היה צריך לפרוק את מחשבותיו עם
הגרזן על גזע העץ שנפל. אני מוצאת את ההליכה ביער מרגיעה מאד.
כולנו יחד מתארגנים לשינה.

מאוחר יותר כשכולם נרדמו חוץ ממני ומאדריאן, ישבנו שנינו על
הסלע לאור הירח. בתחילה שתקנו, נהנים מצינת הלילה ומאויר צלול
לנשמה. אדריאן, אתה מוטרד הרבה יותר מהרגיל לאחרונה. מה קורה
אתך? אני חושב עליכם.

את עם האליוט הזה, שלא יודעת להיזהר. ואת בסך הכל נערה בת שש
עשרה שנהנית מחיזור של בחור יפה. תמימה ככל האחרים. בגילך היית
צריכה ללבוש שמלות יפות וליהנות מכל המשחקים הקטנים של
ההתבגרות. אני לא יודע כמה זמן עוד תישארי אתנו. דמיאן גם הוא
בטח ימצא לו יום אחד נערה לטעמו וכך כולם. אני לא רואה אותנו
נשארים יחד. בכלל, את לא מבינה מה עומד מאחורי החיים שלנו פה.


אדריאן, עניתי בשקט. אני יודעת יותר ממה שאתה חושב. אני זוכרת
הרבה וגם בתשע השנים הללו יחד שמעתי המון ממך על המניעים
לחיינו פה. אבל אני היום באמת לא מבינה מה מחזיק אותך. בת זוג
אין לך. מה היה על משפחתך לא סיפרת לי מעולם. רק מילה שמעתי
ממך על ילדים שלך בעודי קטנה. זוכרת שאמרת משהו, כי אני כמו
במקום בתך שאיננה עוד. מעולם לא סיפרת לי מי הסגיר את אבי. ולא
סיפרת לי מול מי התקוממתם, למה? מה היה?

אני כועסת על השחיטה בבית. אך היום אחרי ספרים שקראתי אצל סוזן
אני חושבת על מעשיכם במחתרת. אני תוהה. מה עשיתם? מה היה אז?
ולמה אתה היום פה לבד? מי היו החיילים הללו במדים כחולים עם
חניתות ברוביהם שאני זוכרת בסיוטי הלילה? מי היו אלו הצבאות
ששרפו את הכפרים בדרך שעשינו בשנים הללו לפני שהתמקמנו פה? אני
אמנם צעירה אך השנים בדרכים הביאו אותי להמון שאלות שלא שאלתי
והן מצטברות.

מה אתה עושה היום? לאן אתה הולך? עם מי נפגש? מה המחתרת עכשיו?
מול מי? החיילים היחידים שישנם הם השומרים בכניסה לעיר. שומרים
על הכיכר, שומרים על השוק כשהוא הומה. שומרים מפני גנבות
שאנחנו גונבים. שומרים מפני התפרעויות, התפרעויות שאתה וחבריך
מארגנים.

ולמה? מה הרעיון? מה הם מייצגים? הם בסופו של דבר נערים
שעומדים בשם החוק כדי לשמור על הסדר. הם אולי לובשים מדים
כחולים אך הם לא אותם אנשים שחדרו ושחטו את הוריי ומשפחתי.
אולי אני לא מעורה בפוליטיקה שמאחורי המדים אבל אני חושבת שאתה
נלחם כבר מול רוחות שאינם.

מריה, נאנח בעצב אדריאן. חשבתי ששטפו לך שם את המוח אצל סוזן
והאליוט הזה. אבל לא ידעתי עד כמה. את לא מבינה. הם האויבים
שלך. הם האנשים שנתנו את ההוראה לחסל את המתנגדים. אנחנו
שישבנו בכפרים ורעבנו ללחם.

הם בעיר, עם ממונם הרשו לעצמם לגבות מסים למען המלך. כל
הלורדים והרוזנים הללו. הם שרפו את בתינו, הם רצחו את
משפחותינו, בהוראות ובגזירות שלהם. הם נתנו לחיילים "התמימים"
שלך את ההוראות מהמלך.
את, מה את בשבילם?
את רק פשוטה מהכפרים שהם מאמצים, מרחמים. הם מנסים לפצות על
נקיפות המצפון שלהם ביחסם אלייך ואת נשבית בקסמיהם.

אדריאן, אליוט מעולם לא דיבר איתי על המלחמה או החיילים. הוא
לא יודע בכלל מאיפה אני. וסוזן גם היא לא יודעת מהיכן אני באה,
היא רק יודעת שעניתי על המודעה שלה לפני שנה. היא חושבת שאני
חיה בפאתי העיר, חושבת שאני סתם נערה של משפחה דלה מהסביבה.

האמת שאני רוצה גם ללמוד יותר, אני אפילו חושבת על מוסד
ללימודים של ממש. יש לי כסף היום, אני חוסכת. אני עובדת בשביל
זה. היום אני לא צריכה לגנוב לחם, אני יכולה לקנות אותו בעצמי.
לידיעתך אני אוהבת אתכם, המשפחה שלי זה אתם.

זה לא שלא הציעו לי לעזוב את מגוריי באשר הם. סוזן הזמינה אותי
לגור אצלה, אני סירבתי.  בדמעות חונקות לגרוני, אני לא, אני לא
עזבתי למרות שיכולתי לגור בבית, וללכת ללמוד, וללבוש שמלות
ותכשיטים.

היא לא הציעה את זה כי אני בת לכפריים שנרצחו בכפרים. היא
הציעה את זה כי היא לבד, ואני ממלאת את יומה בקריאה ובשירים,
אני מקשיבה לה, ממלאת את האווירה בשמחה. טוב לי שם אבל אתם פה
ואני לא עזבתי אתכם. אתה רק חושב על הנקמה. מה אתנו, הילדים
שאספת, מה על העתיד שלנו. הקטנים הללו, מה העתיד שלהם? ככה?
לחיות בפרא בחוץ. מה עם משפחות משלהם?

נכון, הם לומדים קרוא וכתוב ממה שאתה ואני מלמדים אותם. הם
הולכים לישון עם סיפור. נכון, אהבה ומשפחה יש פה בינינו. אבל
מה על העתיד? איקה, מה עליה עוד עשר שנים? לנקות בתים? להסתיר
עצמה מאנשים? לחיות בפחד? לחיות במלחמה שכבר נסתיימה? הרי
היום, אם רק היינו עושים מספיק כסף בעבודה... אני ואתה, ועוד
מעט גם דמיאן, שהוא כבר בן שלוש עשרה.

עובדים וקונים בית ממש, חיים בין אנשים. נכון, אני אוהבת את
החופש של הטבע. אבל לחיות עם מקלחת ומיטה. להכיר אנשים, לחיות
עם חברה מחוץ לששתנו פה. עתיד לחיי חברה וחיים בעלי התפתחות
וסיכוי לבנות כל אחד משפחות משלהם.

את באמת גדלת, ענה לי אדריאן. את לא עוד בת שבע. ועדיין,
תביני, המלחמה לא נגמרה. אני לא משתף אותך כי אני לא רואה נכון
להפחידך. אני לא רוצה לסכן אותך כי את חיה ביניהם. אני שם
מבוקש. אני ועוד שותפיי למחתרת.

אבא שלך גם הוא לא שיתף אתכם בכך. הבטחתי לו שלא תהיו בסכנה.
אבל נכשלתי. הבטחתי שאוציא אתכם משם. אבל את היחידה שיצאה
בזמן. הם לא יצאו משם. את לא מבינה. אני לא יכול לשתוק. אני,
כשהייתי עם אביך במרתפים, הם את משפחתי שחטו. את הילדים שלי
ואת אשתי, את כולם. חזרתי ולא היה איש, רק דם. את לא מבינה,
אצלי זה לעולם לא ייגמר עד שהרוצחים הללו ימותו, כולם.

כל הרוצחים ההם. כשיצאנו מביתך בפעם האחרונה, כשראיתי את אביך
אני הסתתרתי. והוא נשבה. הייתי שם, הייתי שם במסווה, ראיתי
אותם עורפים את ראשו שם בעיר. שם בכיכר. החיילים "התמימים"
שלך. האליוט שלך היה ילד קטן.

הוא אולי לא יודע על ההוראות של ההורים שלו. הו, את לא מבינה?
פשוט לא מבינה איפה את עומדת. איך את יכולה לאהוב אותו? הילד
של רוצחי הורייך. איך אתה יודע את זה? ממי אתה שומע? בבר עם כל
האלכוהול? שם, שם אתה שומע את כל הסודות של הממורמרים. למה הכל
שחור אצלך?

אני לא מאמינה לך. אני לא מאמינה שלמשפחה של אליוט יש חלק ברצח
הזה. בטח שלא לאליוט.
ולא לסוזן. והם לא יודעים דבר עליי? איך יקשרו ביני לבינך? אתה
רוצה לנקום, נכון, גם אני כואבת אבל מה התועלת בעוד דם. וההקשר
היחיד שאני רואה בין סוזן, אליוט והנקמה שלך זה כי הם מרחיקים
אותי ממך ובזה אתה מקנא. כמו אב שלא יכול לשחרר את בתו.

אני אגלה לך משהו, אני לא רציתי לעזוב אתכם אבל אחרי היום אני
שוקלת את זה ואני שוקלת לקיים עצמי עד שאוכל לאסוף את האחרים.
לתת להם חיים מלאים ומבויתים. אתה לא מבין, גם לי כואב, כואב
לי על המשפחה שלי, כואב לי גם על שלך, אבל בין זה ובין לרצוח
אחרים, אני כבר לא רואה עניין.

אני לא אומרת שהחיילים שרצחו הם תמימים אבל אני כן אומרת
שהצעירים ששומרים על הסדר בעיר לא הם אלו שרצחו את הוריי וגם
לא את משפחתך. בכלל, אני חושבת שאם אתה תפגע בהם, אתה תשתווה
בדיוק לאותם חיילים שרצחו את משפחותינו. גם אתה ממניעים
פוליטיים הולך להרוג חפים מפשע.

דמיאן התעורר ויצא לראות על מה הורמו קולותינו. הוא בדיוק ראה
את הסטירה שאדריאן החטיף לי, ורץ להפריד. אני במבט של כעס
ודמעות רק התרחקתי. אדריאן הלך להתבודד על אחד הסלעים במרחק מה
מאתנו. אני בסדר, לחשתי לדמיאן. לך לישון. לא, מה קרה? אני
רוצה לדעת. התווכחנו ואמרתי משהו שנראה לי שפגע בו מאד. יכול
להיות שאני אעזוב אתכם לכמה זמן. מה? למה? אני לא אתן לו.
דמיאן בלי כעס. אתה כבר גדול.

אני רוצה שיהיה לכם עתיד מעבר לעצים ולמערה. אני רוצה שתגדלו
בלי פחד, עם מטרות יותר בונות מנקמה. אני אעבוד קשה ואשיג לנו
בית. בית נורמלי, שנגדל בו כולנו. אדריאן יכול להלחם בעצמו כמה
שירצה, הוא לא צריך לגרור אותנו לכל זה.
דמיאן, תבטיח לי שמה שלא יהיה, אתה לא מצטרף למלחמות שלו,
ותשמור על הקטנים עד שאוכל לקחת אתכם אליי. תבטיח לי. טוב, אני
מבטיח.

אני יודע על מה את מדברת, אני זוכר מה קרה לכפר שלי. אני זוכר
שאספתם אותי. אני גם שמעתי את השיחה שלך עם אדריאן. אני חושב
שאת צודקת, אבל יש גם צדק במה שאדריאן אומר. אני יודעת שהוא
רוצה לנקום (אמרתי לדמיאן והוספתי), אבל אחרי תשע שנים אני
בטוחה שכבר התחלפו אנשים בשלטון והוא עדיין באותה המלחמה.

המלחמה, מה שנשאר לו מהמשפחה שלו. אל תשכחי את זה, אמר לי. אני
לא שוכחת, השבתי. אך אני רוצה עתיד מעבר למלחמה. אני לא בסוף
חיי, אני בתחילתם וגם אתה וכך כל הילדים. אין סיבה שנסיים את
חיינו כאן כמוהו. אני מודה לו שהציל את חיי אך אני רוצה שעכשיו
ייתן לי לחיות אותם.

דמיאן, לך לישון. אני אתארגן לי עם הדברים, עוד שעה הבוקר עולה
ואני צריכה בכל מקרה ללכת לעבוד בעוד כמה שעות. התחבקנו חיבוק
ארוך. ניגבתי דמעות שנקוו בשקי הדמעות של עיני. גם עיניו של
דמיאן נצצו מדמעות. הבטתי בקטנים כשישנו. נשקתי למצחם, לכל אחד
ואחת. ונפרדתי לשלום מהחיים בטבע. אהבתי אותם אך ידעתי שאין
בהם עתיד.



סוזן

צועדת לי וכל צעד כבד יותר. הדרך חולפת ועם הצעדים אני חשה
שמחה ועצב יחדיו. בעצם כמו כל נערה העוזבת את ביתה אל עבר
החיים העצמאיים לבדה. זה קשה ומרגש בו זמנית. ועל כתפיי יותר
מעתידי שלי. כשהגעתי לסוזן היא הבחינה כי עיני דומעות. התחברנו
בתקופה זו שאני אתה. כששאלה לסיבה בגללה אני בוכה אמרתי לה
שעזבתי את הבית. היא מייד חיבקה אותי, בעודי פורצת בבכי
מרורים.

היה לי נעים לקבל חיבוק. אדריאן היה חם ודואג אך מעולם לא ממש
חיבק או פינק. אני לא מאשימה אותו לחלוטין במצבו. בכלל, זה לא
שסבלתי או שחסר לי יותר מדי משהו. אני יודעת שאתגעגע לחיים
הללו מלאי החופש. אני גם אתגעגע אליו, אפילו שהוא לא אבא שלי.
בכל זאת, תשע שנים זה לא זמן קצר.

תשע שנים זה אפילו יותר זמן משהייתי עם משפחתי שלי. נזכרת
במסעות ובגניבות. בכל התלאות שעברנו יחד. הילדים שמצאנו אובדים
ונטושים בין ההריסות. דמיאן, הרי, ננה ואיקה. כה קטנים כולם.
רק דמיאן בגיל שמודע למצבו, הוא היה בן חמש כשפגשנו בו, משהו
כמו שנה אחרי שברחנו מהבית שלי. מעניין אם יהיה לי האומץ לחזור
לשם פעם.

סיפרתי לסוזן שרבתי עם אבא שלי (הוא כמעט כמו אבא). אמרתי לה
שהוא רצה שאפסיק לעבוד וסירבתי. די, די לך לבכות. בואי נכין
תה. את תישארי פה איתי. גם ככה רציתי שתבואי. קשה לי לבד עכשיו
ובלילות כבר לא ממש באים לישון אצלי. הנכד שלי עוד מבקר
לפעמים. אני מתפלאת שלא פגשת אותו עדיין. מחייכת לה. ובשקט
מוסיפה, כי בטוח הוא ימצא חן בעיני.

הלכתי להכין תה לשתינו. ישבנו כך כשהיא מלטפת את ראשי. היה לי
נעים לחלום כאילו באמת היא סבתי ואני סתם יושבת לי ומתפנקת.
נרדמתי כך עם ראשי על ברכיה. אחרי חצי שעה התעוררתי. עיני
הנפוחות מדמעות שיבשו כאבו.

הלכתי לשטוף פנים. התחלתי לנקות את האמבטיה, עברתי למטבח.
עליית הגג, הסלון, חדר האורחים וחדר השינה. סוזן נחה לה בכסאה,
רגעים קוראת (מנסה), רגעים נרדמת, לפעמים סורגת או מעסיקה את
עצמה. הכנתי תה וניגשתי אליה.

את רוצה לאכול משהו? (שאלתי) כן, בואי נכין לנו לאכול, ילדתי
(ענתה). לקחתי אורז מהארון. שימי, חממי מעט שמן בסיר. לא, זה
גדול, סיר קטן יותר, תיקנה אותי בבחירתי מהארון. אני יודעת מה
צריך. את זוכרת שאני מבשלת פה בתקופה האחרונה די הרבה, רק
הוצאתי אותו כדי להגיע לקטן יותר שישב בפנים.


בסדר ילדונת, לא פקפקתי ביכולת שלך.
מזגתי שמן מעט על התחתית, רק מה שימנע הדבקות של האורז לסיר.
חיממתי את האש. הוספתי את האורז וערבבתי. סוזן בינתיים הרתיחה
מים על הגז הפנוי לידי. הקומקום  כבר שרק. הוספנו עוד כוס וחצי
של מים. וכיסינו את הסיר. זו בעצם הפעם הראשונה שאני מבשלת רק
לשניים. תמיד היה זה לחם או ירקות ופירות. שורשים ופטריות,
אורז היה מעדן של חגיגה כשהשגנו. לפעמים היינו שמים בצל או
תפוחי אדמה במדורה.

סוזן נגעה בכתפי. שקעתי בחלומות ושכחתי את האורז שעל הגז.
חתכתי ירקות, הוספתי לאורז. טבעות בצל, אפונה, גזר, עלי דפנה.
שמנו הכל בסיר שיתאדה עם האורז. הריח הנפלא עטף את הבית
בניחוחות מעוררי תאבון. ערכתי שולחן וישבנו לאכול.

השעה שלי. בדרך כלל עכשיו הייתי הולכת. אחרי שהכנתי לה צהרים.
הייתי הולכת לעבר ההרים. לגבעה שלנו. אכלתי בשקט, נהנית מהטעם.
סוזן הביטה בי. אם את נשארת פה את תכנסי להתרחץ כמו שצריך. אני
לא יודעת מאיפה באת אך אצלי את תהיי מטופחת.

חייכתי. אני לא זוכרת את המקלחת ההגונה האחרונה שעשיתי. הדבר
הכי קרוב למקלחת היה אתמול בנחל. צחקתי לי והנהנתי בהסכמה.
אחרי הארוחה פיניתי את הכלים ורחצתי אותם. אחר כך הלכתי
להתקלח. חיכתה לי שם מגבת רכה וגדולה, אני חושבת שאפילו בבית
שלי כשהייתי קטנה לא היו כאלה מגבות. והיו שם גם בגדים נקיים.
התרחצתי, מסתבנת היטב, נהנית כאילו לא תהיה עוד אחת כזו.

לא הארכתי יותר מדי כי עדיין אני אורחת. ניגשתי לבגדים. ריח של
כביסה וניקיון. מכנס שחור יפה, ממש במידה שלי, וחולצה ורודה
בגוון אפרסק. ונעליים חמודות מבד עם סוליה, כאלה שטובות גם
לבית וגם לחוץ. כל שלב שלבשתי היה לי כטקס בפני עצמו. סיימתי
כשהכל כמובן מסודר ונקי. יצאתי וראיתי את סוזן מביטה בי. חיוך
על שפתיה ועיני בוהקות. תמיד אמרתי שאת יפה אבל לא ראיתי אף
פעם עד כמה.

היא צחקקה לעצמה ומלמלה משהו על אורחים. לא הבנתי למה התכוונה.
אם הייתי מבינה הייתי מסמיקה ואולי גם מתחבאת. מאוחר יותר
כשישבנו לנו בסלון, קוראות יחד סיפור רומן משעשע, הדלת צלצלה.
הלכתי לענות ולפתוח את הדלת. מולי עמד עלם יפה תואר. נשימתי
פסקה. לבי פעם כתופים רועמים. היה זה מי אם לא אחר.

אליוט. גם הוא היה המום. עמדנו שנינו שם. סמוקים, מביטים.
כשסוזן מעירה אותנו מהסלון בקריאותיה. מריה, את מתכוונת להשאיר
את האורח בדלת ככה לעמוד. השפלתי מבטי. והנחתי לו להיכנס.

בראשי מהדהד קולו האומר שלום המום. וחיוכו הסמוק מופתע ממש
כמותי. אליוט נכנס, מחבק את סבתו והיא קורצת לו במבטה. סוף סוף
החלטת לבקר את סבתך. את מריה אתה מכיר?
היא עוזרת לי בביתי כבר כמה זמן. היא עוברת לגור איתי מהיום.
אני שקטה. לא מסוגלת לדבר. ואליוט שסיים את השאלות השגרתיות
לשלומה ומסירת ברכות מבני המשפחה השתתק ממש כמותי.

קמתי להכין תה. הבאתי גם עוגיות שמצאתי בארון. ישבנו שם
שלושתנו. בתחילה סוזן דיברה על הדברים הרגילים. מה כואב לה,
למה לא באים אליה הרבה. והוסיפה בהלצה כי עשוי להשתלם לפעמים
לבקר אותה. קורצת לאליוט ומביטה אליי. אני כולי נבוכה, לא
יודעת איפה לקבור את עצמי.

הבחור, שרק מלשמוע את קולו בחשכה בסמטה ליד ביתו, נמסתי מהרגע
הראשון. נפגשנו כמה פעמים ברחוב. אבל תמיד הייתי בלילה. שלא
יראה עד כמה מוזנחת הייתי. מעולם לא עברתי את סף דלתו מן
הרחוב. ישבנו פעם לדבר על ספסל. הוא ניסה לשכנע אותי שהוא רק
רוצה להכיר אותי ולא יעשה לי דבר, בטח לא משהו שעשוי להיות לי
לא נוח או בלתי רצוי. הוא גדול ממני בשלוש שנים.

בחור בן תשע עשרה כבר נחשב ממש גבר צעיר, אפילו לא כל כך צעיר,
בטח לא רווק. פתאום חשבתי לעצמי - בטח יש לו מישהי. אני חיה
בחלומות. לא, בטח אין לו, הרי הוא התחיל איתי עוד לפני שפתחתי
את הדלת היום. אבל לא ראיתי אותו כבר כמה זמן. אולי בינתיים
כבר מצא לו מישהי. בחור כזה.
תוהה לי בחלומותיי שקטה מאד. נבוכה ביותר.

סוזן עייפה. ואליוט גם הוא כבר לא היה ערני. הם דיברו על
ענייני הבית. משפחתו, מסתבר, גרה בפרברים של עיר לא רחוקה מאד
אך מספיק בכדי שיהיה צורך לנסוע בכרכרה בכדי להגיע. סוזן דיברה
על אפשרות שתיסע לבקר שם בחגים הקרובים. אני אפילו לא חשבתי על
זה.

מבחינתי להישאר פה, אך את הפתעתי פירשה היא אחרת. אל דאגה,
ילדתי, לא אשאיר אותך כאן לבד, ברור שאקח אותך איתי. אני לא
אוכל בלי בת לוויתי אחרי שאתרגל לכך. והגיע הזמן גם שתהיה לי,
אני כבר לא מה שהייתי פעם.

אני ואליוט רק החלפנו מבטים. סוזן עלתה לישון אחרי שאליוט נפרד
מאתנו על כי היה עייף. האמת שאפילו נרדם לרגעים. כיסיתי אותה
ועליתי לעליית הגג. הייתה לי שם ממלכה משלי. מיטה עם אפיריון
כזה שמגן מיתושים. ריח נעים. של סדינים נקיים. נכנסתי למיטה,
כיביתי את הנר. הכל רך כל כך ונעים שאפילו עם כל ההתרגשות של
היום שקעתי ישר בשינה.

באמצע הלילה התעוררתי. היו אלו קולות חתולים ברחוב בקרבות
החיזור שלהם. אך מה שבאמת התעוררתי ממנו היה סיוט נורא. חלמתי
שקורה דבר רע לילדים. חלמתי שאדריאן משתגע.

הוא הולך ונכנס לטירוף ומתחיל לתכנן מלחמה. חלמתי שהוא בא
ושורף הכל. את הבית, את המערה, את הכל. כולנו נשארים בלי בית
ואדריאן נכנס לכלא. הילדים בוכים ודמיאן כועס, הוא קרוע בין
שנינו, מבין הכל.
אני מרגישה אשמה על שעזבתי.יש לי כאלו פינוקים. אפילו לרגע לא
חשבתי עליהם. בכל המותרות שהיו לי היום.

הבוקר הפציע והאיר את הגבעה הירוקה ליד הנהר. ננה התעוררה
מפהקת, מחפשת לראות מי עוד התעורר. לאט ובזהירות, שלא לדרוך על
אף אחד, יצאה אל הנהר לרחוץ את פניה. שם פגשה את דמיאן יושב על
אחד הסלעים. זורק אבנים למים. בשקט התגנבה מאחוריו לראות איך
יגיב כשתבהיל אותו.

דמיאן מנסה להירגע ממשקעי הבוקר הזה. יודע שלא יראה את מריה
עוד זמן רב, אם בכלל. לפתע שמע תנועה בשיחים מאחוריו ומיהר
להסתובב לראות מי היה זה. חייך כשראה את ננה מתקרבת אליו. היא
ניסתה לטפס אל הסלע עליו ישב אך מעדה מעט בדרכה והאבנים הקטנות
שהתדרדרו הסגירו אותה. בחיוך עזר לה לעלות אליו. כך יושבים שם,
מביטים אל השמש עולה ומלטפת את אגלי הטל על העשב הרך בגיא.

ננה הבחינה כי פניו עצובות ושקט הוא מהרגיל. בתמימות ורגישות
של ילדה בת שש הביטה בו ושאלה אותו מה מעציב אותו. הוא חיבק
אותה וסיפר בעדינות לקטנה כי עכשיו יאלצו עוד יותר לעזור אחד
לשני כי מריה עזבה. דמעות נקוו בעיניה כשאמר את דבריו.

בקול רועד שאלה, למה? והוא הסביר לה כי מריה ואדריאן לא
מסתדרים ומריה הייתה חייבת ללכת כדי שאדריאן יוכל להתמקד
בטיפול בנו ולא במריבות אתה. היא גם אמרה שהיא רוצה לחסוך כסף
כדי שתוכל לקנות לנו בית ובגדים שנוכל לגדול וללמוד להשתלב
בחברה של אנשים.

אבל למה? שאלה, לא טוב לה פה אתנו? חייך בעצבות. טוב לה והיה
לה קשה לעזוב אבל היא פוחדת, יום אחד אדריאן יתמלא בכעס ויעשה
דברים שעלולים לפגוע בנו. וגם היא רוצה שאת והרי וכולכם תגדלו
ותלמדו, ותהיו הכי חכמים ויהיה לכם בית משלכם ומשפחה משלכם.

אבל יש לנו אותנו. כן, מתוקה, אבל יום יבוא ואת תהיי גדולה
ותרצי בית משלך. למה היא צריכה לעזוב אותנו עכשיו? החלה לבכות.
היא לא עוזבת לתמי,ד היא אמרה לי שהיא הולכת לעבוד אצל האשה
שאצלה היא עובדת כל יום ושהיא תגור שם ותאסוף כסף בשביל
כולנו.

בשקט ובעצב הביטו שניהם לעבר השביל המוביל בין הגבעות אל
העיירה בה ידעו שמריה נמצאת.
כשננה לוחשת שהיא מקווה שמריה תחזור מהר. היום כבר היה בצהריו
וכולם כבר התעוררו ושיחקו במים, צוחקים, לא יודעים כי מריה לא
תחזור מעבודתה כבכל יום.

דמיאן חש כי מחובתו להכין אותם לארוחה ולסדר. הוא הגדול עכשיו
ובכוונתו לקיים את הבטחתו למריה. הוא הלך לאסוף פטריות ושורשים
מן היער כפי שלמד ממריה לעשות. אחר כך דאג שיהיו מספיק ענפים
לבעירה של הלילה. אסף את כלי הבישול שלהם, הכין נזיד שורשים
כפי שלמד ממריה להכין, כשהקטנים עוזרים לו בהכנה ובארגון של
הארוחה. אדריאן חזר ופניו היו כעוסות ואטומות. כולם כבר ידעו
על מה שארע לפנות אותו יום.

השקט היה רווי במתח. ארוחת הערב לפני השינה הייתה שקטה במיוחד
ואדריאן יצא שוב לעשן את המקטרת שלו כדי להירגע בחוץ, להביט
בשקיעה. הלילה עבר גם הוא במתח. לילה ראשון בלי מריה. כולם
הצטופפו קרוב ודמיאן חש כי עליו עכשיו לדאוג לכולם.

אדריאן החל נעלם יותר ויותר בלילות. צללים נראו שם ביער. דמיאן
עקב אחריו פעם. הוא כבר למד איך לנוע בין העצים והעשב בלי
שישמעו אותו בכל הפעמים שהלך לצוד. דמיאן אהב את העולם הזה
בטבע אך זכר גם את הזמן לפני, בבית עם המשפחה. המפגשים עם כל
הדודים והמשפחה הגדולה בכפר, מתנות בחגים וגינוני שולחן.

חיוך עצוב עלה על שפתיו. רחש עלה מאחוריו בעודו חולם שם בין
השיחים. לפתע הבחין ברגליים עומדות ממש בסמוך אליו אך לפי חוסר
הבהירות בכיוונם ידע כי לא יודע האיש בקיומו. לא היו אלה
רגליים מוכרות. היו אלו רגליו של זר.

לפתע הגיחו עוד כמה אנשים. החלו מדברים בלחש. אדריאן הגיע
וארגן אותם. דמיאן לא הצליח לשמוע ממש מה אמרו אבל מילים
בודדות שהגיעו לאוזניו הספיקו כדי להבין שאדריאן מארגן משהו עם
האנשים הללו. דמיאן רצה להתקרב יותר או לפחות לראות את פניהם,
אך חשש שאם יזוז יבחינו בו וזה עלול לסכן אותו. כל עוד אדריאן
לא יודע על היוודע הדבר לדמיאן לא ינקוט בצעדים שישפיעו עליו
ועל הילדים.

אחרי שהתפזרו חזר בשקט אל המערה. הוא ידע שהלכו בכיוון ההפוך
ממנו ואין חשש שיחזור למערה לישון כאילו לא עזב כלל. מזל שהוא
גדול מספיק והילדים גם הם בוגרים דיים כדי לדאוג אחד לשני, כל
אחד כפי יכולתו. לאור העובדה שאדריאן נעשה מרוחק וסגור ולא
הרבה להישאר אתם. רק בא לוודא שכולם בסדר פעם או פעמיים במהלך
היום ובארוחת הערב לפני השינה. פעמים הבחין דמיאן כי היה שרצה
לומר דבר מה אך התחרט ופנה החוצה משם.

מריה שעזבה הותירה חלל בכולנו. מדי פעם איקה עוד הייתה בוכה
בלילה מחלומות מפחידים שמא משהו נורא עומד לקרות למריה וכי לא
תחזור עוד אלינו. ארבעה חודשים עברו. תקווה שמריה תבוא לבקר
נראתה אפסית אך התחושה שהיא בסדר הייתה מרגיעה.

אדריאן נראה כסהרורי, מעיניו ניבט מבט אטום ומפחיד. כאילו שרוי
הוא במבוך פנימי וצורך הנקמה בו גבר עוד יותר. פעמיים בשבוע
היו אדריאן ודמיאן הולכים לעיר כדי להשיג עוד מזון מעבר
לפטריות היער והשורשים שהביא דמיאן. הרי וננה כבר ידעו בעצמם
להביא את המזון הנכון מהיער. אפילו פירות ואגוזים. הם אהבו מאד
את הצנוברים באזור העצים המחטניים.

איקה התחפרה בספרים ובציורים שהיו לה לתעסוקה ולנו ליופי.
פעם ישבה שעות ליד המים וציירה בעפרון שהיה בין הדברים שמצאנו
בסלסלה של מריה. כשסיימה כבר כמעט שקעה השמש. הייתה זו שפירית
שישבה על המים ואפילו את אדוות המים ציירה בצורה מדויקת
ומדהימה.

איקה הייתה הקטנה אך למדה עד מהרה בחוכמה רבה בדיוק מה צריך
ומה חשוב כדי לשרוד. כולם ידעו לדאוג לעצמם וחשוב מכל, כיצד
לדאוג זה לזו ולשמור על עצמם יחד. כבר לא היו מודאגים מאדריאן
שכבר כמעט ולא ביקר.

דמיאן מצא כי ציד וליקוט פירות ואגוזים מן היער מספקים את כל
מה שהם צריכים. נזכר מדי פעם במריה ובלילה שבו עזבה. תוהה, האם
באמת תקיים את הבטחתה לשוב ולקחת אותם אליה? האם יסתדרו בין
קירות של בית?
כשהיה הולך לעיר היה מביט אל חלון הבית בו ידע שמריה מתגוררת,
אך מעולם לא ניסה ליצור איתה קשר, שלא להקשות עליה או על
עצמו.

מריה אספה את שארי הארוחה אל הכיור, חושבת על האוכל שנזרק.
חושבת על הקטנים. האם יש להם אוכל? האם שלום להם? איך הם
מסתדרים? דמעות מילאו את עיניה. נזכרת איך היו משחקים הקטנים,
איך הייתה מקריאה להם סיפור לפני השינה, איך לימדה אותם לקרוא
ולכתוב, את כולם, אפילו איקה.

חודש עבר מאז עזבה. חלומות פוקדים אותה בלי סוף. רוצה ללכת
לבקרם. אך יודעת שתתקשה לעזוב ופוחדת מתגובתו של אדריאן. תוהה,
איך הגיבו הקטנים לעזיבתה? בטח שכנע אותם אדריאן כי נטשתי אותם
סתם לנוחיותי.

דמיאן, יודעת כי ישמור עליהם ועל צלילות דעתם. הוא נבון וחזק
דיו, אפילו אם יוותרו לבד בלי אדריאן. ואולי אפילו טוב היה לו
היה מניח להם. האם אשוב לראותם. האם ישלימו איתי אחרי שהותרתי
אותם לבד. אולי לא הייתי צריכה לעזוב. לו רק ידעה מה איתם ואיך
הם מסתדרים. כל יום אספה מחסכונותיה ושמרה דברים שקנתה בחושבה
עליהם.

אליוט בא יותר לבקר, אנחנו מדברים יותר אחרי שסוזן הולכת
לישון. בפעם הראשונה שבא אחרי המפגש הלא צפוי כבר ידענו זה על
זו. עוד הייתה מבוכה בתחילה אך דיברנו יותר. ישבנו מול האח
בלילה עם סוזן. כהרגלה מתרוננת על קשיי הגוף ואבלות הזקנה
המציפה אותה. געגועיה לבעלה המנוח.
מספרת סיפורים על פיקניקים משפחתיים ואירועים גדולים, כשאליוט
מסמיק ונבוך מירידתה לפרטים בנוגע לריצה בערום בגן ביתם
שבפרברים במרדפו אחר פרפר שהיה מעניין יותר מבריכה של גיגית פח
בה שיחק. הפרפר הובילו היישר אל האירוע שהיה בגן עם אורחים
נכבדים במדים של צבא.

כמובן שלא יכולתי להתאפק וניסיתי להסתיר את הגיחוך מתחת לספל
התה. אך כשתיארה סוזן את הבעתו כשקלטו אותו כולם לא יכולתי
להחזיק עוד. פרצנו כולנו בצחוק. הפעם נותר אליוט גם אחרי שהלכה
סוזן לחדרה. נוכחותו הייתה נעימה לי ועם זאת מוזר היה לי
שמביטים בי בזמן שאני מפנה את הכלים ומסדרת. כשסיימתי הכל
והייתי עייפה ממש צנחתי על הכורסא בסלון.

אליוט ישב לידי, הבחנתי בכך. יכולתי לחוש בריח שלו. הוא דיבר
איתי כשרחצתי כלים והיה לי נחמד לחוש בו קרוב. חשתי איך גופי
העייף חושק בקרבתו. רציתי לישון אך לא העזתי להירדם עם הלהבות
שמילאו אותי מבפנים כשהיה הוא לידי.

אחרי מנוחה קלה, פקחתי עיני והוא היה שם, מביט בי. מביט בשקט.
מניח לי לנוח, מחכה לראות מתי יוכל להתקרב. כשראה שזעתי
מישיבתי, הבין כי נעורתי וקרב אליי. לבי רעם כתופים בעודו יושב
לצדי. חשתי איך הוא קרב אליי בזהירות. עייפה מכדי לזוז וחוששת
לשבור את האומץ שאזר כדי להתקרב.

עצמתי את עיני, לא יודעת מה יביא הרגע. לא יודעת מה לעשות.
ידיו אספו אותי וחשתי איך אני מתרוממת אל זרועותיו. ריחו עטף
אותי. מרחפת בתחושה לא מוכרת, נעימה. נזכרת ברומנים שקראתי
בספרים השונים. לבו פעם גם הוא בחוזקה. יכולתי לשמוע ולחוש זאת
כשהנחתי ראשי על כתפו.

מניחה לו לשאת אותי. חשה איך הוא עולה במדרגות לכיוון חדרי. כך
הניח אותי במיטתי ונשק למצחי. חייכתי לתודה, ופקחתי עיני להביט
בו. הוא ליטף את שערי ולחש לי שאני יכולה לישון, הוא יודע שאני
עייפה מכל היום. עצמתי עיני בתודה. יכולתי לשמוע את צעדיו
השקטים כשירד במדרגות.
לרגע דאגתי היכן ישן או אם צריך לנעול אחריו אך נרגעתי כששמעתי
אותו נוחת על הספה בסלון.

התעוררתי עם אור ראשון שבא אל חלוני. היה עוד מוקדם. התארגנתי
לקראת היום החדש. התקלחתי וסידרתי עצמי כבכל בוקר. יורדת
במדרגות בשקט להכין את התה ואת ארוחת הבוקר. כשנכנסתי לסלון
נבהלתי בתחילה לראותו ישן על הספה. היה זה לשניות בלבד, עד
שנזכרתי בליל אמש. כיסיתי אותו בשמיכה שלא יהיה לו קר. עיניו
נפקחו לרגע בתודה וחזר לישון.

היה זה יום שבת ולא היה צריך למהר לאף מקום. כעבור שעה התעורר,
יכולתי לשמוע אותו גורר עצמו למקלחת כדי להתעורר. חצי שעה אחרי
כן היה לצדי, מובל אחרי הריח של דייסת הקוואקר שהכנתי עם מעט
קינמון ודבש.

חייכתי כשנעמד קרוב אליי מאחורי, מקרב ראשו אל הסיר הקטן
בשאיפה ארוכה ונאנח בהנאה. לוחש לאוזניי מעולם לא נהניתי לקום
כך אל ארוחת בוקר כה מתוקה, כאילו תמיד היה חסר לי דבר מה, את.
שפתיו נגעו רכות בצווארי. כל גופי הצטמרר בתחושה שמעולם לא
הכרתי. תחילה נבהלתי מהתחושה החדשה והוא התרחק נבוך. לא
התכוונתי להבהיל אותך, אני מצטער, אני פשוט לא יכולתי להתאפק.

אני רק חייכתי, והסמקתי. ישבנו ואכלנו, מביטים ומחייכים.
סיפרתי לו שאני מעולם לא ידעתי קרבה למישהו בצורה כזו. הכי
קרוב לכך חשתי רק בספרים. רציתי להרגיע אותו כי נעם לי המגע
שלו והודיתי לו על אתמול. עכשיו היה תורו להסמיק כשהבין עד כמה
תמימה הייתי בעולם הזה, וגם על כי הייתי ערה מספיק כדי שאזכור
איך נשא אותי אל מיטתי בלילה. לבי נמלא התרגשות כשראיתי את
תגובתו.

הייתה זו שעת צהרים מוקדמת, ארגנתי את ארוחתה של סוזן. בשבת
אהבה לקום מאוחר יותר. אליוט חיכה לי בסלון עד שחזרתי מחדרה של
סוזן. הוא היה נבוך מכל הקרבה שסוף סוף החלה בינינו. הוא לא
רצה שסבתו תבחין בכך. הוא נפרד ממני במהרה כששבתי מסוזן, בטענה
כי יש לו סידורים חשובים לארגן.

אני, שהבנתי את מבטו הנבוך והלחוץ מעט, הנחתי לו ללכת לפני
שסוזן תדע שבילה את הלילה והבוקר פה איתי. הניצוץ בעיניו ומגע
ידו על פני לפני שיצא ריגשו אותי ביותר. לפני שסגרתי את הדלת,
חזר כאילו שכח דבר מה. מתלבט, מביט בי בשאלה, לבסוף - לפני
שנכנסה סוזן - אחז בי רכות ונשק לשפתיי. כל גופי רגש ונשימתי
כמעט פסקה. מבט אחרון לפני שנעלם וחמק החוצה.

מנסה להסדיר נשימתי, נשענת על הדלת. ראשי סחרחר והחיוך ממלא את
כולי. מרחפת אפילו שרגליי דורכות על הקרקע. היום עבר לאיטו
וסוזן לא העירה דבר, אלא הביטה בחיוך מרוצה כשחשבה שלא הבחנתי.
פעם אפילו העירה שחשבה ששמעה כי אליוט נשאר לישון, אך תיקנה
עצמה באנחה כי בטח חלמה את זה.

הזמן חלף. אני ואליוט לא ידענו כיצד יתקבל הדבר במשפחה ולכן
שמרנו על כך בסוד. פעמים אפילו הייתי יוצאת לקניות והוא היה
מצטרף אליי בדרכי. נראה היה לי כי סוזן ידעה הכל מן ההתחלה, אך
שמרה על כך לעצמה כל עוד ראתה שאנו משתדלים להסתיר זאת מפניה.
היא שמחה כי עכשיו נכדה היקר מבקר הרבה יותר מפעם וכי אני שמחה
יותר מפעם לפעם.

כמה חודשים עברו ואליוט נשאר לישון הרבה יותר. לילה אחד אחרי
שהתקשתה להירדם, הבאתי לה כדורי שינה שקיבלה מהרופא לאחרונה
בשל כאבי הגב שלה המפריעים לה לישון. אליוט היה מודאג כשראה
אותי הולכת לכיוון ארון התרופות, אך נרגע כשהסברתי לו את
הסיבה. ניגש אליה וישב איתה לפני שחזרתי אליה וישב לידה עד
שנרדמה, מלטף את ראשה.

ישבתי, מביטה עם דמעות בעיני, האהבה הזו והרוך שלא היו לי.
הזיכרונות מביתי ומן הילדים שהותרתי אי שם ליד היער. כל לילה
הייתי מתפללת לשלומם. מעולם לא סיפרתי לו מדוע עברתי לגור עם
סבתו, לא סיפרתי לאיש. ובלילות חלמתי עליהם בכל לילה. אחרי
שנרדמה יצאנו מהחדר ואליוט הבחין בדמעותיי. חיבק אותי, חיבוק
עוטף, עכשיו היה תורו להרגיע אותי. היא תהיה בסד,ר היא חזקה
ועקשנית, לא כל כך מהר היא תניח לנו, חייך בהקנטה.

חייכתי בעצב, הוא לא יודע את הסיבה האמיתית לדמעותיי. האם ידע?
האם אספר לו? האם אוכל לבטוח בו? הלילה ידענו שסוזן תישן היטב.
מגעו כבר לא היה זר לי. בכל רגע אפשרי היה מגניב לי נשיקה או
ליטוף, כשנראה היה שסוזן לא מבחינה. כבר ארבעה חודשים מאז
פגישתנו הראשונה פה בביתה של סוזן. הפעם עלינו יחד לחדרי.
חבוקים זה בזו. הלילה לא ישן בסלון. הלילה יישאר איתי.

שפתינו נפגשו ברכות ליד החלון, הרוח ליטפה את גופינו החבוקים
ברכות עם הוילון. אין ממה להסתתר או ממי, רק שנינו יחד פה.
חבוקים, מביטים אל הלילה מהחלון לעבר הרחוב, והוא מצביע על
הפנס ליד הספסל, שם ראה אותי לראשונה כשהתארח אצל סבתו. סיפר
לי איך היה מביט בי חומקת לצללים, תוהה מה לי ולשוטטות
ברחובות. אחרי פעמיים החליט לחכות לי שם לאורם החיוור של הירח
והפנס. דמעות נקוו בעיני והוא הבחין בהן.

מה קרה? מודאג, אמרתי משהו לא טוב? מה עשיתי שהעלה עצב בעינייך
היפות? חיבק אותי ואני התייפחתי בזרועותיו. זו הפעם הראשונה
שאני בוכה בפני מישהו, תמיד דאגתי להסתיר זאת. בכיתי כך בשקט
בזרועותיו החסונות, חשה ביטחון כי בידיו אני יכולה להתפרק מבלי
לחשוש. ידיו החלו מלטפות את פניי. ועיניו שאלו לכאביי ברוך.

נרגעתי מבכיי. מנגבת עיני, מתמלאת בכוח מחיבוקו. עמדנו כך,
נושמים ביחד וראשי על חזהו. רציתי שלא ייגמר הרגע הזה לעולם.
כשנשק למצחי וליטף את פניי ברכות אין סופית. לחשתי לו שאני
רוצה לרחוץ את עצמי והא רק הביט בי בחיוך מבין ושקט.

מצאתי אותו שוכב על גבו למיטתי כשסיימתי. הוא התרומם אליי
לראות כי הוטב לי. עיניו נפקחו לרווחה. מעולם לא ראה אותי
בכותונת הלילה שלי, אני חייכתי במבוכה, אולי התנשקנו והתחבקנו
וליטפנו רבות אך מעולם לא ישנו ביחד, רק עכשיו הבנתי את
המשמעות של להיות יחד במשך הלילה במיטה אחת.
חייך אליי ועיניו נצצו מהתרגשות. לא ידעתי מה יעלה בינינו
הלילה.

אליוט קם אליי להביט בי מקרוב לאור הירח החודר אל החדר מהחלון,
וקרוב לאור הבוקע מחדר המקלחת. רעדתי כשהתקרב אליי. תמיד הייתי
לבושה כולי, עכשיו הייתי רק בכותונת הלילה שלי והיא נפלה על
גופי בקלילות מכתפיותיה הדקות ועד לקרסוליי.

סוזן הביאה לי אותה במתנה לפני חודשיים באחת השבתות. היא אמרה
שזה כתודה על השינוי שחל בחייה מרגע שנכנסתי לביתה. היא ידעה
שאני ישנה סתם כך בחולצה גדולה ובמכנסיים קצרים. אמרה שאחרי
שאני עובדת קשה כל היום מגיע לי לישון כמו מלכה בנוחיות.
חייכתי לי, נזכרת באותו היום.

אליוט מביט כלא מאמין. נוגע ברכות בכתפיי. עיניו נוצצות. לוחש
לי כי אני המראה היפה ביותר שראה מימיו. שערי לח, פזור
בבקבוקים על כתפיי.  שואף את ריחי מן השיער ומהצוואר ונושק
רכות לצווארי. אחר עובר עם שפתיו ברכות אל מאחורי אוזניי. אני
רק נמסה מזרועותיו, מתענגת על כל רגע.

לפתע נעצר. מביט בי ולוחש כי הוא רוצה כל כך לחוש אותי כולי,
מביט בעיניי במבט שואל, חושש לצעוד צעד מהיר מדי ולאבד הכל.
אני רק מביטה בעיניו, מחייכת. הרמתי ידי ללטף את פניו, נושקת
לשפתיו הרכות. מביטה בעיניו ולוחשת כי אני בוטחת בו שלא יפגע
בי. עיניו בהקו מאושר. והוא נשק לי בהתרגשות.

אליוט חיבק אותי קרוב אליו. יכולתי לחוש בפעימות לבנו מתאחדות.
פתאום רחק ממני, אוחז בכתפיי. אני רוצה שיהיה מושלם. חכי, אני
רוצה גם להתקלח, להיות נקי מכל כשאני אתך, חייך ונעלם אל
המקלחת של חדרי.

נותרתי מופתעת ומתרגשת, עומדת כך בחדר, לא יודעת מה לעשות
בהתרגשות האוחזת בגופי. מביטה אל ההרים מעבר לבתים, תוהה מה עם
דמיאן, ננה, הרי ואיקה אי שם. שקעתי בחולמנות עד כי לא הבחנתי
באליוט קרב אליי עד כי חשתי בנשיקתו הרכה לכתפי שעוררה אותי
ברכות מן החלומות. כשנפניתי אליו ספגתי אליי את ריח המקלחת
הנידף ממנו. גופו החסון קרוב אליי, חובק ברכות. הנה הוא עומד
לפניי במכנסיים קצרים וחזהו השרירי חשוף, בלי חולצה. שערו לח
עוד מהמקלחת. הוא אוסף אותי אליו בחיבוק.

נשימתו רועדת קלות מהתרגשות וגופות שנינו רועדים קלות מהרוח
שבחלון. צועדים לעבר המיטה חבוקים. מביטים זה בזו באושר. עלינו
למיטתי. כשאני נשענת על ידיי לאחור מניעה עצמי עד לקצה המיטה
הקרוב לקיר והוא שומר על קרבה מעליי. אך ברגע שהגעתי לקיר,
נשכב לצדי. ברכות מלטף בידו את גופי. נושק בשפתיו לכתפיי
ולצווארי, קרב אליי יותר ויותר. אני חשה בהתרגשות עולה בי עוד
יותר מאי פעם. כשקרב אליי כולו חשתי בנוקשות הנוגעת בי מבין
רגליו דרך בד המכנס.

כבר היו פעמים שהתחככנו אחד בשניה ושיחקנו בהתגרויות קטנות, אך
מעולם לא היה זה כה עוצמתי. כבר לא נבהלתי מזה כפי שהרגשתי
בפעם הראשונה שחשתי בכך. תוך נשיקות לשפתיי כשלשונותינו טועמות
זו את זה באיטיות, ידיו החלו מחליקות את הכתפיות למורד
זרועותיי, כשהן נעצרות על חזי. חושפות לא חושפות. נשימתי נעתקת
מחזי. מבטו עוקב לעיניי לראות מה ואיך ואם להמשיך.

אני רק נמסה בהתרגשות, רגעים מתקשחת מהמגע החשוף ואחר נמסה
לידיו המלטפות. כשראה כי אני לא מראה סימני בהלה או התרחקות,
החליק בנשיקות רכות לאורך צווארי, עד לכתפיי, מגיע לשקע מתחת
לעצמות הבולטות בקצה הצוואר, בתחילת בית החזה. קשוב לנשימתי
ורך במגעו, המשיך בנשיקותיו אל הרווח בין שדיי. ברכות נפלה
הכותונת אל בטני. הוא אז חפן את שדיי בידיו הגדולות ונשק ברוך
במעגלים סביב עד לקצה הזקור של פטמותיי.

לא יכולתי שלא לרעוד מעקצוצי ההתרגשות שאחזו בגופי. כמו מגלה
לי לראשונה את גופי. אחר המשיך נושק לבטני ואז שוב נשק
לפטמותיי ואחר לשפתיי. התמסרתי לו כולי בהנאה. כשראה את עיניי
נעצמות משך אותי אליו כשהוא נשכב על גבו.

נושא אותי מהקיר עליו נשענתי. מנחה אותי בעדינות להיצמד אליו.
התחככנו זו בזה, נשימתנו החלה מתגברת, עונג עוטף את כל הגוף,
גופי וגופו כאחד, נוגעים זה בזו. ההתרגשות גוברת יותר ויותר עד
לרגע שהנשימה נעצרת מעוצמת התחושה, בשיא הנפלא הממלא הכל
בחמימות שברגליי. חשה כי גם הוא כמוני נתפרק בלחות ובחום
שהעביר הבד המפריד בינינו. כך נרדמנו חבוקים ושלווים.

הרוח מהחלון העבירה בי רעד שהעיר גם את אליוט. נכנסנו אל מתחת
לשמיכה. נבוכה מחזי החשוף, חובקת עצמי בביישנות רוצה ולא רוצה
ללבוש את הכתפיות בחזרה. כשקמתי ונעמדתי, חובקת את כתפיי, מכסה
את חזי מהמבט המחייך אליי באהבה, נפלה הכותונת כולה אל הרצפה.
הסמקתי אך לא רציתי להרימה. אליוט רק הביט בי בערגה. כוונתי
הייתה רק לשחרר את השמיכה כדי להתכסות אך כשאליוט אסף אותי
אליו, מכסה את שנינו בשמיכה, שמחתי כי נותרה על הרצפה.

קרוב ונעים היה המגע, עור בעור. חמימות ממלאת מציפה את שנינו.
הפעם היה הוא מעליי. נושק שוב לגופי. מתקדם במורד בטני וחוזר
לשפתיי. מתגרה בי ואני נענית לו, מתפתלת אל ידיו ושפתיו, לא
רוצה שירחק ממני מגעו. לומדת את גופי מחדש, את רגישויותיי למגע
ואת המקומות המרגשים ביותר שמלבים את גופי לרצות בו. זוכרת ספר
שקראתי על שניים, ממש כך, מגלים זה את זו. גופי רוגש ומתמלא
באושר. הנה זה קורה גם לי, מה שהיה לי רק בחלומותיי הגנוזים,
מושלם עוד יותר מכל חלום שיכולתי לדמיין.

גופי כמו ידע בעצמו כיצד למשוך אותו עליי ובלהט הגובר כמו
נעלמו מעצמם חלקי לבושנו האחרונים. לראשונה חשתי אותו, נצמד
לגופי בלי דבר המפריד בינינו. חשה ברטיבות בין רגליי ובעוצמתו
הנוקשה לתלוליתי. נושק  ברוך לצווארי, לוחש לאוזני את אהבתו.
חשה בכל גופי כמה אני רוצה לחוש אותו בתוכי. נושקת לצווארו,
ולוחשת לאוזנו את אהבתי ורצוני. נשמותינו רעדו כשחדר לתוכי.

לאט, בעדינות, נזהר שלא להכאיב. גופי כולו נמלא בעוצמה שלא
חשתי מעולם, עונג אין סופי הנושא אותי מעל לכאב כשפיסת בתוליי
נקרעת מעליי. מתאחדים בכל, נשימה נשמה גוף ונפש ראש ומחשבה.
הכל אחד, נעים בהשלמה לעבר השיא שממלא אותנו, כמו נושא לעולמות
רחוקים של אין סוף, עד שהנשימה פוסקת והכל פורץ, ממלא אותי
מבפנים. ושנינו קורסים יחד, נרדמים מאוחדים.

חלל מילא אותי כשנפרד מתוכי, כמו לראשונה מילא חלל שתמיד היה
מחכה רק לו וכעת כאב בעודו נפרד מתוכו. עיניי דמעו מאושר
ואליוט נבהל שמא לא הייתי מוכנה לכל זאת. חייכתי אליו כשקרב
לפניי ונשקתי לשפתיו. לוחשת כי אין אדם מאושר ממני בעולם כולו.
חייך בהקלה ועיניו נצצו. כך נרדמנו חבוקים עד לאור ראשון.

קרן שמש מלטפת חודרת לבוקר החדש בחיי. מתחפרת בזרועותיו עוד
רגע. יודעת שצריכה לקום, לא רוצה להיפרד אף לא לשניה ממגעו.
אחרי כמה דקות, שאני מביטה בו ישן, יפה כל כך. סופגת את ריחו
בנשימתי ואת מראה פניו השלוות. מביטה לתוך עיניו התכולות
הנפקחות אל עיני. פניו מחייכות אליי ונשיקה רכה טועמת את
שפתיי. ושנינו מצחקקים, נזכרים בליל אמש. גופינו החשופים
נוגעים עור בעור. מתחבקים כך למצות עוד רגע לפני שנתחיל את
היום.

השעון מראה על השעה שבע. אני חייבת לקום להכין ארוחת בוקר
ולהתחיל את מטלות היום. נאנחת בחוסר רצון לזוז. אליוט קורא את
מחשבותיי ומוחץ אותי קרוב, קרוב עד כי כל גופנו נוגע, לא רוצה
להרפות. אולי נשאר פה היום? את לא יכולה לומר שאת חולה? צחקתי,
מביטה בו, אתה יודע שאני חייבת לקום. כן, השיב באכזבה. חוץ מזה
שאתה חייב לקום לפני שסוזן תראה אותך פה.

מדגדגת אותו בצלעותיו. והוא אוסף אותי אליו, אוחז ידי מאחורי
גבי שלא אוכל להמשיך ונושק לשפתיי בשובבות. לרגע התמסרתי אך
מיד נזכרתי איפה אנחנו ומה השעה. בניגוד לרצוני, ניסיתי להיחלץ
מידיו, אך הוא רק השתעשע יותר והצמיד אותי למיטה כשידי מעל
ראשי וגופו מעלי.

אני לא רוצה להיפרד ממך לרגע, רוצה אותך איתי כל הזמן. אמר
בעודו מישיר מבט לעיניי, נשק לשפתיי. גם אני לא רוצה ללכת,
עניתי, אך אתה יודע שאני חייבת לקום. בעצב שחרר את ידי ורחק
לצדי.  בחיוך נשקתי לשפתיו לפני שקמתי. חושבת איך לצאת כשבגדיי
אינם עליי.

אזרתי אומץ ובחיוך שובב קמתי מן המיטה ולבשתי את הכותונת שלי.
רגע לפני שנכנסתי למקלחת עטף אותי אליוט בשמיכה ונשק לכתפי.
מבטינו נפגשו, ומילים לא היו נחוצות, האהבה מילאה הכל. נאנחתי
לי על כי צריכה אני לזוז בניגוד לרצוני. נשקתי לשפתיו וחמקתי
למקלחת. כשיצאתי הוא ישן לו שרוע על המיטה.

ראיתי כי כבר לבש את מכנסיו.  הערתי אותו בנשיקה לפני שהלכתי
למטבח. אחרי שעה כבר הייתה הדייסה של הבוקר מוכנה וגם התה.
ניגשתי לחדרה של סוזן להעירה. היא עוד ישנה חזק, כדורי השינה
השפיעו עליה לטובה, חסרו לה הרבה שעות של מנוחה. הנחתי את המגש
לידה ויצאתי מהחדר.

אליוט חיכה לי במטבח. מסתתר מאחורי הדלת. ברגע שנכנסתי אסף
אותי בזרועותיו בהפתעה וסובב אותי אתו. כה הופתעתי שהשתחררה
צעקה של צחוק מגרוני ושנינו החלנו לצחוק.
הוא הניח אותי חזרה, רגליי אל הקרקע אך כתפיי עוד בידיו,
חובקות אותי אליו. רק נשמנו יחד.
היה זה כאילו מעולם לא נשמתי בלעדיו. שנינו חשנו כי החיבור הזה
הוא מעל לכל. ריח האוכל הזכיר לי כי התה והדייסה מתקררים.
ישבנו לאכול, מחליפים מבטים וצחוק חרישי של התרגשות ואושר אוחז
בשנינו.

לכשסיימנו ניגשתי לחדרה של סוזן, פתחתי את הוילון והערתי אותה,
לוודא שחשה בטוב. כשראתה את הדגה בעיני הניחה ידה לראשי. אני
בסדר, ילדתי, אני בסדר. עזרתי לה לקום ולהתרחץ. היא הייתה חלשה
יותר מהרגיל, אך במהרה שבו אליו כוחותיה והיא אפילו הצליחה
להתלבש לבד. סידרתי את מיטתה כשהתיישבה על הכורסא ליד החלון,
סופגת את השמש הנעימה. ניגשתי למטבח לחמם את האוכל, וחזרתי
אליה, מגישה לה את המגש.

אליוט היה מודאג כשהתעכבתי כל כך וכמעט שנכנס לברר אם קרה
משהו. תפסתי אותו בדיוק בכניסה לחדרה. עם המגש. הוא מיד לקח
אותו מידי. סימנתי לו לא לדבר פן תשמע אותנו סוזן. הסברתי לו
מדוע לקח הכל זמן כה רב והוא נרגע. הפעם החליט שלא לעזוב לפני
שראה כי הוטב לה. אחרי אתמול לא יראה מוזר שישן פה והרי זה בית
סבתו, היא תחשוב כי ישן בסלון. כעת לא חששו כי תדע שהוא פה.
עדיין חיכה שאחזור אל המטבח לפני שניגש אליה.

הם ישבו להם שם ואני המשכתי לענייני היום.
היה זה היום בו אני עושה קניות. מאז נחלשה סוזן כבר לא יכלה
להצטרף אליי למסע הקניות, מה שהיה מקל על המפגש עם אליוט.
נכנסתי לחדרה להודיע כי אני יוצאת לקניות. הפעם שמחתי שיישאר
שם איתה לא רציתי כי תיוותר לבד במצבה.



החלום של איקה מתגשם

בוקר. דמיאן קם בתחושה לא טובה, הוא החליט שירד לעיר. יש שוק
היום ואולי יוכל להביא פירות שמזמן לא היו בהישג ידו. הוא העיר
את האחרים ועדכן אותם כי הוא הולך, איקה בכתה, אמרה שחלמה חלום
רע, מריה הייתה שם וגם אדריאן, משהו רע קרה לה. זה רק חיזק את
תחושתו של דמיאן ללכת לראות לשלומה. הוא אסף חפציו ויצא לדרכו.
לא לפני שדאג לארוחת בוקר והרגיע את איקה שלא יקרה למריה דבר
רע וכי הוא יאמר לה זאת בעצמו כשיראה אותה.

מזמן לא הלך לשם. אף פעם לא עבר את הדרך לבדו. מביט בסביבה
המתעוררת סביבו לאור השמש. בפאתי העיר תחושתו הקשה רק החמירה
בקרבו והוא החל מאיץ את צעדיו. שם מביט אל החלון ממקום מסתור.
אולי שעה או יותר חלפה, לבו נרגע כשראה אותה חבוקה בזרועותיו
של אליוט. מכוסים בשמיכה. משהו עדיין אמר לו לא לזוז ממקומו.

התשובה לתחושותיו נענתה כשראה את אדריאן מגיח מן הסמטה. עכשיו
נשתדל עוד יותר להסתתר, שלא יראה אותו אדריאן. אדריאן נראה
כאחוז טירוף, עוקב, מחכה. פחד מילא את דמיאן. בטח היא תלך לשוק
היום. מה יעשה לה אדריאן. מביט אל החלון. מתפלל שלא תצא בלי
אליוט. הזמן חלף, אדריאן נעלם כמו שהופיע. מריה יצאה מן הבית,
היא יצאה לבדה.

לא?! דווקא היום? למה? אם רק הייתה יודעת כמה מסוכן זה בשבילה.
לבו של דמיאן נמלא דאגה, אך לא רצה שיבחין בו אדריאן. הוא עקב
אחריו, דואג לשלומה, רואה אותה קונה בשוק מצרכים. לפתע הגיח
אדריאן ואתו כמה נוספים, הם התנפלו עליה והכו אותה. חוטפים את
הדברים מידיה ובורחים לפני שיתפסו אותם. דמיאן רץ אליה, כועס
על עצמו שלא הזהיר אותה קודם.
לפחות עכשיו ידע כי אדריאן כבר לא בסביבה.

מריה, את בסדר? שמעה קול רועד וחשה בידיים מוכרות מרימות את
ראשה. פקחה עיניה וראתה את דמיאן מולה. דמיאן? אני חולמת? לא,
את לא, הייתי צריך להזהיר אותך, הרגשתי שזה עומד לקרות, אפילו
איקה חלמה את זה. איקה? פרצה בבכי, וננה והרי? איך הם? מה
שלומכם? אתם מסתדרים? אדריאן הוא לא פוגע בכם? די, תירגעי,
אנחנו בסדר, מה אתך? איך את מרגישה? אני בסדר.

הכל בסדר? איפה כואב לך? הו, תאמין לי שהכאב הזה קטן לעומת הלב
שלי, שנקרע עם המחשבה שלכם לבד שם. אנחנו בסדר, אדריאן כמעט
שלא אתנו כבר. מה? אתם לבד? אנחנו מסתדרים. זה כבר יותר מחודש
שהוא עזב. עזר לה לקום ולהתיישב על הספסל. היא לא נחבלה קשה.
הם ברחו מהר. מוודא לראות שלא נפצעה. פרט לשפשוף קל בידיה
ובברכיה מהנפילה, הכל בסדר.

נשם לרווחה. מריה הציפה אותו בשאלות רבות. והאנשים שהתאספו
סביב המשיכו בעיסוקם. כך ישבו, משלימים חוויות. עיניה נתמלאו
דמעות כששמעה על הציורים של איקה והידע של דמיאן ביער, בציד
ובליקוט מזון. עוד יותר התרגשה כשסיפר לה כי גם הרי וננה כבר
יודעים את המלאכה. עיניה שוב דמעו כשנזכרה כי עוד מעט תהיה
לננה והרי יום הולדת. הם אמנם בהפרש של חודשיים זה מזו אך זה
לא רחוק.

הם יהיו בני שבע. אותו הגיל שבו איבדה את משפחתה והצטרפה
לאדריאן. אחר שיחתם אספה כוחותיה והמשיכה בקניות, הפעם יחד עם
דמיאן, מספרת לו על אהבתה לאליוט ועד כמה נפלא זה שהוא קרוב.
סיפרה לו גם כי היא מודאגת שמא סוזן לא תחיה עוד זמן רב וכי
היא נחלשה מאד לאחרונה.

לפתע נזכרה בדברים שאספה כל הזמן לקטנים. יש לי מה להביא לך.
לווה אותי לביתי ואביא לך. לא, אני לא יכול, אדריאן עוקב אחריך
כל הזמן. הוא תמיד נמצא בסביבה ואת יודעת שהוא יודע להסתתר.
אני לא דואגת, עכשיו הוא בטח ברח ליער עם השלל שגנב מידיי. את
צודקת. הייתי באה אתך, אני כל כך מתגעגעת לכולכם. טוב שבאת.

כשהגיעו לפתח הבית נכנסה, הניחה את הדברים וחמקה בשקט לחדרה.
אליוט וסוזן ישבו בסלון מדברים והיא לא רצתה שיבחינו בה.
הוציאה את התיבה עם כל מה שאספה בכל שבת. חלק מחסכונותיה שמה
בארנק של בד. בגדים חמים וחדשים שקנתה. שמלה לאיקה ולננה
ובגדים איכותיים שיחזיקו את החיים בשטח לארבעה הנותרים מאחור.

בזריזות, בהיכנסה למטבח, אספה גם פירות שקנתה מעבר לנדרש כדי
שתוכל להביא לילדים. והוסיפה גם פשטידה טעימה שהכינה לפני
יומיים ועוד הייתה טעימה. מיהרה לחמוק אל דמיאן והגישה לו את
הסלסלה. חיבקה אותו חזק ושלחה אותו לדרכו. דמיאן מיהר להתרחק.
נע בזהירות חשדנית, שלא יעוט עליו אדריאן מאי שם. לבסוף הגיע
חזרה בלי מפריע. ננה, איקה והרי קיבלו את פניו בשמחה כשחזר
בריא ושלם.

עיניה של איקה הדואגות נרגעו כשראתה שהביא דברים טובים ממריה.
היא בסדר, לא קרה לה כלום. הוסיף דמיאן לוודא שהיא רגועה.
אדריאן מצא אותה! אמרה בידיעה ברורה כאילו הייתה שם. ראיתי הכל
בחלום שלי. כשהלכת ידעתי שיהיה זה פחות חמור מהחלום הראשון
שלי.

בואו ניכנס פנימה, תראו כל מה שהבאתי. מעביר נושא, מנסה להסתיר
את תדהמתו מהחדות שתיארה איקה בצורה כה מדויקת. עיניה הקטנות
כל כך מלאות תבונה ובגרות, הרבה מעבר לגילה. למה זה דאגה צריכה
למלא כך את עיניה. היא צריכה לשמוח ולהיות תמימה כמו כל הילדות
בגילה.
למה? למה כך נגזר עלינו לחיות את חיינו?

בלילה הלכו לישון שבעים ושמחים. חולמים על המטעמים הטובים
ששלחה להם מריה. שמחים שמריה לא שכחה אותם. איקה לא רצתה
להירדם. תחושה מבשרת רעות רבצה עליה. חלום רע, שאינה רוצה
לחלום. יושבת מול האש. מביטה בלהבות, מחכה שהלילה יעבור. חושבת
לעצמה. אולי אם הלילה יעבור בלי שינה, בלי החלום, הדברים
המאיימים לא יתרחשו. אפילו שלא ישנה,ידיעה מסוימת החלה מכרסמת
בתחושותיה.

אדריאן לא חוזר הלילה, הוא לא יחזור יותר בחיים. ידיעה עמוקה
זו כרסמה עמוק בפנים. דמעות זלגו על לחייה, אדריאן אולי לא
בסדר, אבל הוא לא אדם רע. בינתיים דמיאן סיים לכסות את ננה
והרי הישנים. כשראה שאיקה לא ישנה, וכי אינה נמצאת בסביבה, יצא
לחפשה.

הוא מצא אותה בחוץ, יושבת ליד המדורה. בוחשת בגחלים שבקצה.
דמיאן קרב אליה ושאל.
למה את לא הולכת לישון? את לא עייפה?
אני מעדיפה שלא לישון הלילה. לך אתה לישון, אני אסתדר. אם את
לא ישנה אז גם אני לא, אני נשאר אתך. מה מציק לך? הניח יד על
כתפה ואחר סובב את פניה אליו. הוא ראה את סימני הדמעות שכבר
יבשו על פניה מן האש, וחיבק אותה כשהוא שואל שוב ושוב מה מציק
לה.

לבסוף נשברה איקה משתיקתה וסיפרה לו על התחושה הרעה, הידיעה
הפנימית הקשה שממלאת אותה בימים האחרונים. אני לא יודעת להסביר
את זה אבל אני יודעת שאדריאן לא יחזור יותר אלינו. די, את רק
חלמת חלום רע . כמו שפחדת שיקרה משהו למריה והנה ראית שהיא
בסדר. כן, כי שלחתי אותך לשם.
נו, ואולי אני באמת יכול גם הפעם ללכת ולשנות את המצב? חשבת על
זה? ספרי לי, מה בדיוק חלמת?

זהו, שהפעם לא הכל חלום. אני לא ממש הלכתי לישון. פשוט אני
יודעת בפנים. מה? מה את יודעת? שהסכנה של מריה לא חלפה. אפילו
רק גברה. אני רואה עכשיו כאילו אני נמצאת במקום שאני רואה משהו
ממרחק רב. אני בתוכי יודעת שזה עדיין לא קרה ולכן המרחק. על מה
את מדברת? מה קרה שעוד לא קרה, שאת רואה? מה קרה למריה שאדריאן
לא יחזור בחיים בגללו?

אני לא יכולה!!! פרצה בבכי, אני לא יכולה אפילו לומר את זה
מפחד שמא זה יקרה באמת.
אני לא לוחץ עלייך, אני מקשיב. כשתוכלי תספרי, אני לא זז ממך
עכשיו.
אחרי זמן מה נרגעה איקה והחלה מתארת כאילו מרחוק את חלום
הזוועה.

מריה ואדריאן נפגשים שוב עוד פעם אחת. ואתה גם שם אבל מאוחר
יותר. אל תאשים את עצמך בבקשה. אני רואה את ההבעה שלך. זו לא
אשמתך. מה מאוחר? אשמתי? מתי? מה?
אני לא יודעת, אני רוצה לישון. האמת, אני רוצה לא לראות את זה
יותר. לא רוצה לדעת.
אפילו לא לחיות ולראות את זה מתגשם.

את מה? (הוסיף ושאל שוב ושוב). עדיף שלא תדע! את לא מבינה
שלהשאיר אותי במתח ככה, זה יותר גרוע מלא לספר? את יודעת מה
עובר לי בראש? אני משתגע מזה כבר. מה קורה? ומה אני עושה שם?
אני אספר לך, אבל אל תאמר שלא ניסיתי לחסוך ממך את זה. לחסוך?
אם אני אהיה שם אז עדיף לפחות להיות מוכן לזה. אתה צודק.

באחד הימים מריה נוסעת בכרכרה עם אשה מבוגרת, סוזן היא קוראת
לה. אותה אני מכיר, אמר דמיאן. באמת? עיניה נפתחו בבהלה, אך
היא המשיכה. הן מגיעות לבית גדול, עם דשא גדול וסוסים. מקום
ענקי ממש ומאד מפואר. בבית הן פוגשות את המשפחה של סוזן ויש שם
מישהו שמחליף מבטים עם מריה. הם מחייכים כאילו יש להם סוד
מיוחד והם מכירים כבר.
זה בטח אליוט, הנכד של סוזן, אני יודע שהם ביחד, היא סיפרה לי
שהם שומרים על זה בסוד (אמר דמיאן).

איקה שוב הפנתה מבטה אליו אך הפעם כבר לא הייתה מופתעת.
אז זה אליוט שבגללו היא עזבה? מלמלה איקה בינה לבין עצמה.
טוב, העניינים ממשיכים להסתבך, אתה מבין? אני לא מבין, ענה
דמיאן. מה הקשר שלי לכל זה? ואיפה נכנס אדריאן? ולמה כל זה כל
כך נורא? לא ענתה.

זה לא נורא, זה למען האמת החלק השמח שבכל העניין. אבל בערב עם
השקיעה מריה ואליוט מתחמקים למבנה גדול עם חציר. הם צוחקים
ונהנים, משוחררים ומאושרים. חייכה בעצב.
כשהדמעות זולגות על פניה. אתה מבין שאם באמת קיים אליוט וקיימת
סוזן, וקיימת האחוזה הזאת, אתה מבין שכל זה אמיתי?

בקול שקט ושבור אמרה (כשבראשה קיוותה שמשהו ימשוך אותה הרחק
משם, ולא תצטרך להמשיך עוד לראות או לספר דבר). דמיאן ישב בשקט
מחכה להמשך דבריה. אך היא שקטה.
איקה, למה את לא מספרת לי כבר מה כל כך נורא בכל זה?

אחרי נשימה עמוקה, בקול שקט המשיכה מבלי להביט אליו. כאילו
הלהבות של המדורה הגוועת רק הן השומעות. אתה רץ בחוץ, מסתתר
ונופל, נזהר שלא יראו אותך. אבל אתה עוד רחוק. לפתע כמו שבה
ממרחקים אמרה, תבטיח לי! תבטיח שלא תנסה להיכנס! אתה לא יכול
לשנות דבר! בבקשה, אני לא מוכנה לאבד גם אותך. פרצה בבכי. אתה
היחיד שמקשיב ומבין ואכפת לו. אתה האח שלי הגדול, השומר שלי,
הכל.

מה? נבהל דמיאן שהתרגל לקולה השקט. אני יכול להציל את מריה
ואדריאן ממשהו נורא, ואת אומרת לי לא לנסות? אתה מקשיב? או לא?
אתה לא יכול לשנות דבר. אתה לא יכול להגיע בזמן!  אבל את יודעת
מראש אז אני אגיע לפני. לא! שלא תעז, כל מה שזה ישנה זה שגם
אתה תיתלה בסוף יחד עם אדריאן ומריה.

מה? הזדעזע וצעק. את אומרת לי שהולכים לתלות אותם ואני אמור
לתת לכל זה לקרות ככה בלי  לשנות? כן!!! (השיבה בתקיפות) אני
לא יכול. אז אני לא ממשיכה לספר לך! את חייבת, צעק עליה.

איקה קמה ללכת משם, רועדת כולה, אך דמיאן נעצר ואמר לעצמו, היא
לא אשמה. היא רק רוצה לגונן עליי כמו שאני רוצה לגונן על מריה.
היא בסך הכל ילדה בת שבע. מה כל הדברים האיומים האלה?
ולמה היא?

איקה, תפס אותה לפני שהספיקה להעלם. את לא אשמה, אני מבטיח לך
שאשמור על עצמי. אני לא מבטיח להשאר פה ולא ללכת אבל אני מבטיח
לחזור. בסדר? את בסדר? עמדו שניהם לפני הזריחה כשהוא מחבק אותה
כמו אח, כמו אב, אפילו שהיא בת שבע והוא בן ארבע-עשרה.

אחרי זמן מה האש גוועה והשמש יצאה. דמיאן, אני רוצה לספר לך
הכל אבל זה קשה. אני מבין.  אתה לא יודע למה כל זה קורה, זה
אדריאן, הוא משתגע. הוא רץ פנימה, מריה צועקת, אדריאן לא!
ואליוט ואדריאן נלחמים, מריה צועקת לאליוט, ומתעלפת. אליוט
מת.



היה או לא היה?

עיני אינן פקוחות אך קולות בכי מרוחקים וקינוח אפים מושכים
אותי למקום שהוא. אני מגלה שאני שוכבת על מזרון. ידי חובקות את
בטני ואת חזי. אני מודעת לפתע לכאן ועכשיו שסביבי. לצידי יושב
אדם מאד קשוב וקולו רך ומרגיע, המורה שלי. הוא שואל אותי איך
אני מרגישה, שואל אם יש עוד דבר מה חשוב בגלגול הזה. אני יודעת
איפה אני. אני לא מריה עכשיו, אם כי חלק ממני עדיין כן. לא
רוצה לפקוח עיניים עדיין.

אני יודעת ששם רחוק, בעצם ממש קרוב סביבי, יושבים חבריי לכיתה.
זה שיעור, ואני התנדבתי להדגים. לחוות מול הכיתה, מה נלמד
ונעבור בקורס הזה. קורס ריפוי באמצעות שחזור גלגולים. שוב אני
נשאלת, אם יש עוד דבר מה חשוב?

חלק ממני כאילו דילג על כל קיומו של אליוט כאילו לא היה ואני
יודעת שלא סיפרתי עליו עדיין. ברמות המודעות יותר לסביבה
החיצונית ולביקורת עצמית, כאילו מה שעבר אל הכיתה היה על פני
השטח, רק הסיפור הכללי, אדריאן במדשאות, רצח המשפחה,
הנוודות...

יש עוד משהו חשוב? אירוע משמעותי שקשור לשאלה ששאלת?
שוב מיקד אותי משקיעה בחלל שחור של תקיעות.
אני לא יודעת? (עניתי) את זוכרת מה שאלת? כן (השבתי). שאלתי
למה יש לי בעיות בצוואר, בעיקר מגיל שש-עשרה שבע-עשרה. ליתר
דיוק, למה יש לי חוליה בולטת במיקום C7, ומה הקשר בין זה לחוסר
ההצלחה שלי לאפשר לעצמי אהבה אמיתית בחיים הללו עכשיו? את רואה
איזה שהם הקשרים בין השאלה ששאלת לבין מה שחווית. לחלק הראשון
כן. אבל לחלק השני שהוספתי לפני שהתחלנו את ההרפיה, לא. אני
אפילו לא מבינה מה קישר בין שתי השאלות.

את רוצה לברר? אני לא יודעת. אני מפחדת. את זוכרת שבתחילת המסע
פגשת בכניסה להיכל, שומר, מדריך? כן. אליאנס. בואי, תזמיני
אותו לשמור עלייך (הנחה אותי המורה). כן, הוא איתי. אני יכולה
לנשום, אני בטוחה יותר. את חושבת שאת מסוגלת להמשיך ולבדוק?
כן, אני רוצה. בסדר, אז בואי נחזור לרגע המוות. כן.

חיוך עלה על פני. אני רואה שאת מחייכת. מה קורה, מה את רואה.
אני תלויה על החבל. ואני חופשייה. מאושרת מהשחרור מכל הדאגה,
הגעגוע הכאב. יש משהו שפספסנו בדרך? משהו משמעותי? אני לא
רואה? מהמקום השקט הזה, המשוחרר הזה, את יכולה להסתכל על הכל
ברצף?
כן (עניתי). יש משהו שהיית רוצה שיקרה אחרת? (שאל). כן,
(עניתי), הייתי שמחה לנקום את המוות של המשפחה שלי. בעצם לא,
הייתי מעדיפה שלא היו מתים בכלל.

הייתי מעדיפה לגדול במשפחה שלמה. אבל אני אומרת את זה וזה לא
מסתדר לי. משהו אומר לי בתוכי שלא באמת זה מה שאני משתוקקת
לשנות. לא, זה לא זה (עניתי). אז מה הדבר? (שאל) פתאום אמרתי,
אליוט. והשתתקתי.

מי זה אליוט? שאל. אליוט היה האהוב שלי. והוא מת. ואני שמחה
במוות כי עכשיו אני יכולה לראות אותו שוב בלי כל הסיבוכים
והקשיים שהיו לנו בחיים שם. מה את רואה? מה קורה עכשיו? (שאל
המורה) אני צועקת בתוכי, עוד בלי לראות למה. קוראת לאליוט בכאב
רב. ואז ראיתי. אליוט מול העיניים שלי נופל כשהוא אוחז בבטנו.

אליוט עם סכין בבטן, נופל לקרקע. אני בוכה. המומה. הכל נהיה
שחור. אני לא מבינה למה. לא מבינה, מה קרה. חוזרת עוד כמה
רגעים קודם והכל מתברר. אני ואליוט באסם, בבית הוריו, הכל שמח
וטוב. אנחנו צוחקים ומשתובבים. נופלים על החציר, מתנשקים,
מתלטפים. כל כך מאושרים. אני מתרפקת על הרגעים ועל התחושות.

פתאום בריצה נכנס מישהו לבוש בגדים בלויים, הוא רץ מהר לעברנו,
שולף סכין, ואני יודעת, אני יודעת, זה אדריאן, רק הוא מסוגל
לזה, אני צועקת לאליוט, אדריאן לא. לא. אל תעשה את זה.
אתה וכל הנקמנות שלך. כבר אין מלחמה היום, די. אתה רק פוגע בי!
אליוט ואדריאן נאבקים.

אליוט לא היה מוכן לזה, הוא היה מופתע כמוני. הכל נהיה לי
שחור. אני לא יכולה לראות את זה.
אני שומעת את עצמי בוכה אבל לא רוצה לראות, אך הראיה שבה.
הצרחות שלי הזעיקו את משפחתו של אליוט, אך מאוחר מדי. ואני כבר
לא רואה טעם לחיות עוד, אני רוצה למות.

שואלים אותי מה קרה, ואני לא עונה. פשוט אין טעם. אבא של אליוט
נכנס. הוא מזהה את אדריאן.
הוא שמע שקראתי בשמו בצעקותיי. קושרים אותי בעלילת הרצח.
בקשירת קשר עם בוגדים. מאשימים אותי ברציחתו של אהוב לבי. אני
אשה בוגרת בת שש-עשרה, כמעט שבע-עשרה, ועכשיו רגע התליה ותחושת
השחרור שבה כבר ברורים לי מאד.

אני מוכנה למות ואף מחכה לכך, אך נותר בי נטל האחריות לחברי
הצעירים שם בהר ליד הנחל.
אין ביכולתי או ברצוני לשנות את שנקבע. אני משאירה מכתב.

מכתב שיימסר אל משפחתו של אליוט לאחר מותי. מכתב שיסביר את כל
השתלשלות הדברים. רצח משפחתי, החיים כפליטים בדרכים, ההתבגרות
בצלו של אדריאן, האמת שהסתתרה מתחת לפני השטח בכל הנוגע
למעשיו, כולל הריב שלי אתו ועזיבתי אותו. כמו כן, הרקע שלו,
מאין בא ומדוע נטרפה עליו דעתו, עד כי הגיע לבצע את שעשה.

פרטתי את שמות הילדים, גילם, מצבם ההשכלתי, ומגוריהם ככל
שידעתי. ציינתי כי אני שלמה עם מותי כי איני רואה טעם לחיים
הללו בלי אליוט לצדי. לכן לא רציתי שייוודע דבר לפני שסופי
יהיה מובטח. בקשתי היחידה היא לעזור לחבריי שהיו לי כאחים. אם
לא לאמצם, אז לפחות למסור לידיהם את כל רכושי וחסכונותיי
ששמרתי בתיבה בבית הסבתא. את כל אשר היה לי. מסרו להם את אהבתי
ודאגתי. צר לי כי איני חזקה די כדי ללחום על חיי למענם. יאלצו
הם לבנותם בעצמם בעזרת כל אשר שמרתי למענם כל השנים.

כעת אני יכולה להרפות מהצוואר שלי. צווארי שנשא בנטל הכואב הזה
עד היום. בוכה. בוכה משחרור. בוכה מעצב. בוכה.

שוב אני מודעת יותר לנוכחותי בכיתה ובכי ומשיכות אפים נשמעים
ברקע. עדיין לא פקחתי את עיני. קולו הרך של המורה מנחה אותי
לשלוח אור גדול ואהבה לכל הכאב והחיים ההם שם. הוא גם שואל
אותי אם יש משהו שהייתי רוצה שיקרה אחרת.

המשפט כמו נשפך ממני החוצה. נאמר כאילו בסתמיות כזו.  כן,
הייתי שמחה אם הייתי פוגשת את אליוט בנסיבות פשוטות יותר. סתם
כך שני אוהבים על צוקי הים, מחובקים, בלי רצח ומזימות תחתיהם.

המורה בפשטות שכזו פשוט אומר לי "אז תיפגשו על חוף הים עכשיו".
ואני רואה אותי מחובקת בזרועותיו. בחיבוק האוהב שלו. בביטחון
הנפלא שהשתוקקתי אליו רבות. וכמו בין רגע סכרים של בכי עמוק,
כשעד עכשיו רק דמעות זלגו בלי קול כמעט.

בכי שרק אני שמעתי עד כה. בכי כה עמוק. פשוט נשפך ממני. ואני
מחבקת את עצמי. בוכה. רק שהפעם בוכה משמחה. בוכה מהקלה עצומה.
אפילו שאני יודעת שזו הוספה שבחרתי כעת, מדהים כמה שזה משפיע.

אני כמעט פוקחת את עיני אך המורה שוב מדבר איתי, בשקט מבקש לא
לפקוח עוד את עיני. "עכשיו כשאת שוב בחיבוק של אליוט שהשתוקקת
אליו כה רבות. את יכולה לומר לו, תודה על אהבתו. להיפרד ממנו
לעת עתה כדי שתוכלי לשוב ולהמשיך את חייך היום כאן בחייך
העכשוויים.

אמרי לו שתוכלו להיפגש בחלומות או בחיים הבאים, אולי אפילו
בחיים הנוכחיים בדמות אחרת. היפרדו בטוב ובאהבה. בהשלמה כאילו
חייתם עכשיו חיים שלמים עד זקנה. אינך צריכה לחפש אותו עוד. לא
בחוץ, לא בעבר ולא בעכשיו. הוא חלק ממך עכשיו. בתוכך. בזיכרון
ובאהבה לעצמך. ופני מקום בחייך אלו לאהבה גדולה לעצמך, מעצמך
ומאחר אלייך.

אני מחבקת את אליוט חיבוק אחרון. נושמת אליי את החמימות
והביטחון. אני אוהבת אותך. סלח לי שאיני הולכת לחפש אותך בחיי
היום יום. אני לא רוצה עוד לרדוף אחרי פנטזיות  ושיגיונות
דמיון.
אם תמצא את דרכך אליי שוב אין מאושרת ממני. ואם לא, יהיה זה
בזמן אחר. דבר אחד בטוח.
לא אשכח אותך לעולם. אבל הגיע הזמן לפנות מקום בחיי לאהבה
גדולה גם במציאות ולא רק בחלום.

שוב מקשיבה לדברי המורה. הוא שואל אם אני רואה איזה שהם הקשרים
לחיים שלי היום.
אני רואה, וזה ממלא אותי בביטחון. "כעת שלחי אור ואהבה לאותם
החיים ששם, סגרי הדלת בתודה והיפרדי. סגרת את הדלת?" כן,
עניתי. "את מוכנה לחזור עכשיו?" כן, עניתי. "התקדמי לעבר השער
של היכל הזיכרונות העתיקים. היפרדי מהמדריך הרוחני שלך והודי
לו על השגחתו ותמיכתו. המשיכי לעבר השביל היוצא מהיער. אל עבר
שער הכניסה. סגרי את השער. עלי את המדרגות בחזרה לכאן ועכשיו.

עשר מדרגות, מאחת עד עשר, כבשכל מדרגה מתעורר גופך, ומתעוררת
מחשבתך וחוזרים יותר ויותר לנוכחות שלך כאן ועכשיו. עד שתוכלי
לפקוח את עינייך.

פוקחת את עיניי, מזהה את הסובבים וכולם בוכים. בוכים מהתרגשות,
בוכים מהזדהות, בוכים. ויושבים בשתיקה סביבי. דקות שלמות של
שקט עוברות עד שנפרץ הסכר, מילות עידוד הערכה ותמיכה.
בעיקר הרבה התרגשות.

הולכת הביתה כשראשי מלא שאלות. מה המשמעות של זיכרון? האם
לשקוע בעבר, להיתקע בזיכרון ולאבד את העכשיו? האם לשכוח,
להדחיק ולבטל בשם ההיגיון? האם להאמין לרגשותיי? מה ההשפעה של
כל זה על חיי היום? כמה מהסיפור באמת היה? קרה במציאות אי שם
בחיים אחרים, חיים קודמים? איפה זה התרחש, בצרפת, באנגליה? מה
המשמעות של להמשיך הלאה, לשכוח? אני בחדר שלי, השיעור נגמר
והכל עוד טרי בראשי. מה כל זה שעתה עבר?

האם תמיד שכן שם בערפילי ראשי, או שאולי היה נוח כל זה להמציא.
הלבטים בפנים האם לחפש את אליוט? האם לדבר אליו בלבי? האם
לקרוא לו אל חיי? האם היה או לא היה?
איך אני ממשיכה עכשיו?

השאלות מפציצות את ראשי והמחשבות מסחררות, אני רוצה לנוח אבל
תשוקה עזה לתהות על:
ההיה אפשר אחרת? ואם היה אחרת האם הייתה האהבה כה גדולה
במציאות ההיא, כפי שזכורה היא לי, או שמא רק הייתה זו אהבת בת
שש-עשרה שבע-עשרה חולמנית שלא זכתה לבחון את פרק הזמן ההוא
בפני מבחן הזמן והשגרה?

האם אליוט באמת היה אהבה כה גדולה, או שאולי כמו בחיי אלו
הייתה זו האהבה הראשונה של נערה תמימה שלא טעמה עוד את טעם
הבגרות? אולי בכלל החלומות אותם רדפתי להשיג היו כמו הרדיפה
ארבע שנים אחרי החבר הראשון שהיה לי? אשר לא היה לה קשר
למציאות. כשבאה הבגרות והפתיחות מתוך ידידות שלאחר ההשלמה עם
היכולת להמשיך הלאה, באה גם התשובה.

הייתה אהבה, אבל היא התאימה לתקופה ההיא, לגיל, לזמן, לבשלות.
וכשהחלו ניצני השתנות, לא משכה השגרה את הקשר במבחן המציאות.
אין זה מפחית מערכה, אך חשוב להשלים עם התפנית שנדרשה. כך גם
זיכרוני מאליוט מקבל מקום כבוד. בין אם מציאות מן העבר, או רק
אשליה, של החלום.

אין לי צורך להוכיח או לבטל, ולהפחית ערך מהתחושה. זה לא משנה
האם מבחן השגרה היה מפיל או מרים. זה לא משנה מה היה קורה אם.
אשר היה, היה. ולמדתי המון מכך. סוף סוף יש לי תחושת הקלה. יש
בי מקום. ואני לא זקוקה להוכחות מבחני מציאות על חלקים שבינם
למציאות אין קשר היום. החשוב הוא המשמעות של כל זאת, עליי.
הקורס עבר בהצלחה ובהתרגשות של ארבעה חודשים של שחזורים
שונים.

הרבה תרגול. המון חוויות ישנות חדשות עם הקבלות רבות שמלמדות
אותי עליי היום. אני מטפלת בתחום ומדהים לי כל פעם מחדש ללוות
מטופל שלי בסיפור שלו.

בין אם אלו סיפורים סימבוליים, שהמשמעות שלהם היא רק בהקשרים
לחיים הללו. בעקיפין כדי לא לקפוץ ישירות לחרדות מוסוות
שמאיימות, כמו עבודה עם חלומות.
לבין אם באמת אלו זיכרונות מחיים קודמים, אשר ההקשרים למציאות
העכשווית הם תוצאה מהטבעה של טראומות בלתי משוחררות, מאותם
"גלגולים קודמים". הטבעה, היוצרת שיקופים לחיים הללו במטרה
להיפתר ככל האפשר.

בסופו של דבר אין זה משנה כל עוד זה עוזר.



סוף דבר

ההשלמה בתוכי היא קו החיבור בין הרגש, הגוף וההיגיון. רגש
שזוכר רגשות ותחושות. הגוף שזוכר כאבים והתכווצויות כמו גם
חיבוקים ומגע ונשיקות רכות. וההיגיון שיוצר שקט בתוך
הקונפליקט, במוכנותו להתפשר.

בסופו של דבר, אין חשיבות לכמה אמיתי, או מציאותי, זיכרון
החיים הקודמים. מה שחשוב זה ההשפעה של הסיפור החווייתי הזה על
חיי אלו היום. אם חוויה זו תורמת לי לשחרר מחסומים שהיו סגורים
בתוכי, אזי אין חשיבות להוכחת המציאות בעבר.

החשוב הוא להצליח להבחין בין לחיות בעבר ובין ללמוד ממנו.

אני מפנימה את האהבה הגדולה לתוכי. אני מזמינה את האהבה הגדולה
לחיי. בלי להיצמד לדמויות מבנה בשם או צורה. כלומר לא לחפש את
אליוט או לחכות שיופיע, אלא להשתחרר ולפנות מקום לאהבה גדולה
אחרת שתיתן לי את הסיפוק הביטחון והמלאות כמו שחשתי בחיבוק
המשחרר שנראה היה בלתי אפשרי.

לשם שינוי, לא זיכרונותיי ועברי  במרכז, אלא החיים שלי כאן
ועכשיו. מדהים, איך שהכל מוצא את מקומו. יש לי אהבה גדולה בחיי
כעת, קוראים לו יניר, ואין מענה גדול ממנו לתפילותיי. רק
שעכשיו אני יודעת בתוכי שאני לא תלויה בו או נתלית עליו. אני
נהנית מאהבה עם זוגיות, שיחה עמוקה ושיתוף גדול מאין כמוהו.
היום יש לי יותר כלים ומוכנות לקבל את אהובי בחלום ובמציאות.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הייתי בחורה,
היו לי שדיים.

שמואל
איציקוביץ' חושב
לעתיד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/7/05 14:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עינן לובן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה