"אחי אני חופשי. זהו, נגמר. חזרתי להיות רווק, אחי. חופשי, אתה
קולט?". הבחור המתולתל, הארוך והשחרחר שולף את עצמו מתוך פתח
המעדנייה ושב אל חנות הסדקית הצרה שלו. אפשר לזהות חיוך של
ניצחון על פניו, והוא עוד משמיע צהלה קצרה שחודרת מבעד לקיר
הדקיק המפריד בין שתי החנויות. ארבע נשים מניחות לאינפורמציה
החדשה להשתכשכש בנבכי מוחן.

צילה, שבדיוק מפשפשת במתלה החגורות בחפשה אחר שלייקס לבעלה
חיים, חושבת לה - כמה מאושר ומרוצה האיש הצעיר הזה. האם יתכן
שהוא מאושר עכשיו אפילו יותר משהיה מאושר כשפגש את האישה שיצאה
זה עתה מחייו? האם היה מבשר בקול לחבריו הזבנים בחנויות
הסמוכות יום לאחר הפגישה הראשונה שלהם - "אחי הכרתי אישה פצצה.
אחי אני מת עליה. אני לכוד אח שלי. אני נכנס בשמחה לכלוב זהב."
היא חושבת שתספר לחיים בלילה את מה שחשבה ומעניין מה הוא יחשוב
על כך. זה חשוב לה. אבל עד הערב צילה כבר תשכח מה שרצתה לברר
עם חיים, כי תישבר לה כוס בעת פינוי הכלים מהשולחן, והיא תטרח
עם היעה והפח ותרד לזרוק זבל. חתול, שייבהל ממנה ויברח, יפחיד
אותה כך שהיא תחזור הביתה מזועזעת ותרצה רק להיכנס כבר למיטה
ולישון.

אנסטסיה שוקלת גבינת אורדה. יוצא 366 גרם. זה בסדר, מהנהן
לכיוונה הקונה שמשוחח בטלפון הנייד, כשיוסי מפציע בדלת
המעדנייה, וצילו הגבוה מאפיל את חלל החנות. יוסי, נו זה מהחנות
ליד, צועק אל רוני, נו הבעלים של המעדנייה שבה עובדת אנסטסיה
כבר חודשיים וחמישה ימים. יוסי מבשר לרוני את הבשורה. גם
אתמול, נזכרת אנסטסיה, הוא נכנס לפה לפני שסגרנו והוא ורוני
התלחששו בפינה. גם אתמול, נזכרת אנסטסיה, היא חשבה לה שבטח הם
מדברים שם על נשים וסקס. נשים וסקס זה פשוט ברור... כי על כסף
הם לא היו מתלחשים. שני אלו על כסף אוהבים להשוויץ בקול רם. רק
על נשים וסקס וסקס ונשים הם מתלחשים. גם אתמול, נזכרת אנסטסיה,
כשהם דיברו אני חשבתי לי שבטח קורה משהו עם יוסי והאישה שלו,
שכבר לא באה יותר לבקר בסביבות שש בערב כמו שהייתי רואה אותה
מבקרת פעם כמעט בכל יום. אז זהו שגם אתמול, מציינת לפניה
אנסטסיה, הם דיברו עליה, והנה היום, מסכמת עכשיו אנסטסיה, זה
באמת נגמר ודי.

גברת אוסטרובסקי לא שמעה משהו ברור וחד כבר מזמן, זאת אומרת
מלבד כשהיא מתיישבת עם אוזניות הטלוויזיה המיוחדות שגיסתה
שולמית קנתה לה ליום ההולדת שבעים ושתיים לפני ארבע שנים. היא
רגילה לצאת אל רחובות שקטים למדי. נכון, יש אוושה כזו
שאוטובוסים פולטים, ולפעמים איזה צופר של מכונית או סירנה של
אמבולנס מקפיצים אותה קצת, אבל האנשים מסביבה לוחשים תמיד
כולם. ועכשיו היא בדיוק עומדת במעדנייה של הרוסים ומתלבטת אם
לקנות בעשרים ושתיים ש"ח שלוש חבילות שוקולד ענקיות עם צימוקים
ושקדים לבין עסקה באותו המחיר - שתי חבילות קצת פחות גדולות של
בונבוניירה "מדלן", שאותה עוד נהגה לכרסם כשהייתה ילדה קטנה
בסופיה. גם היום הפרלינים של "מדלן" עוד מזכירים לה בטעמם איך
פעם עמדה בגינה קטנה לא רחוק מהבית וזללה חפיסה שלמה שאימא
קיבלה במתנה מדודה ביאטריס לחג המולד. כן, אצלם קצת חגגו את חג
מולד אפילו שהם יהודים, פשוט כדי להיות יותר שייכים. והשוקולד
היה טעים נורא והקור של עמוד הברזל, שעליו נשענה ושתמך בנדנדה
גדולה, עשה לה פתאום נעים בגב בגלל השמח שהיה לה בפה. "מדלן"
היא אוהבת. זה מצד אחד. אם היא תקנה "מדלן" היא עלולה לאכול ,
את הכל לבדה בחודש הקרוב, שזה בטח הזמן שיעבור עד שהנכדים
יבואו שוב לבקר. מצד שני הנכדים מתים על שוקולד עם צימוקים
ושקדים, ככה לפחות היא משוכנעת. אולי בעצם לא? אולי הם רק
אוכלים אותו כי היא קנתה וכדי שלא תתאכזב. אולי בכלל אמרו להם
שיעשו כאילו שזה טעים. מי יודע. ידיה מכניסות בוויתור את שלוש
החפיסות הגדולות לסלסילת האלומיניום, כשפתאום חודר קול שמח
ומתרפק לאוזניה המאובנות. גיברת אוסטרובסקי שומעת בבירור
ולראשונה שהבחור מהחנות הקטנה של הפיצ'עפקס, זה שהיא מכירה
משיטוטיה ברחוב, נפרד אמש מזוגתו. בטח רק זוגתו ולא אשתו,
מספיקה גיברת אוסטרובסקי לנתח את המצב. סופסוף מישהו שמדבר כמו
שצריך, מתרגשת גיברת אוסטרובסקי. היא מטיבה את משקפיה ומרימה
את מבטה מעלה מעלה אל הבחור הענק, שפניו רחוקות משלה למרות
שהוא עומד ממש מאחוריה. על מה השמחה, תוהה גיברת אוסטרובסקי
בינה לבינה. כשזלמן שלי נפטר בכיתי שלושה חודשים רצופים.

גלי הולכת ברחוב אל ד"ר פישקינה. הילדה חולה. אבעבועות רוח זו
הדיאגנוזה, ולמרות שכבר ביקרו שם אתמול, יש להגיע לבדיקה חוזרת
כדי להיות משוכנעים, כי הד"ר אמרה שבינתיים רק שמונים אחוז שזה
זה. המדרכה עמוסה באנשים. ערב רב של צבעים תלויים בחלונות
הראווה - בגדים, כובעים, מטריות, נעלי בית פרוותיות... חורף
חגיגי כלבבה. תשומת לבה לא נתונה לדבר. כף ידה של בתה ניטלה
משלה לאחר שעברו את מעבר החצייה, והיא פוסעת לידה. גלי אומרת
לליהי שצריך קצת להזדרז כי כבר עשרים ל, ובאחת עשרה בול המרפאה
תיסגר. ליהי מתחילה לענות משהו, כשבחור אחד גבוה ונסער מתפרץ
מהמעדנייה למדרכה וראשו עוד מופנה כלפי פתח החנות. הוא כמעט
שניתקל בליהי. הבחור צועק בשמחה ומבשר לתוך המעדנייה שהוא
חופשי. זה הרווק הכי טרי שגלי פגשה מזה זמן רב. בעצם לא ממש
פגשה. הוא רק הצטלב בדרכה. גלי מאמינה שהאושר שלו מזויף. היא
אומרת לעצמה שזה פשוט לא יתכן. אף אדם בעולם לא יכול ממש לשמוח
בבוקר שלאחר פרידה. מה זה? הרי בטוח היו דמעות וכמה מלים קשות
שנאמרו מצד אחד לצד אחר, ועצב שחלחל לעצמות. ואחר כך היה גב של
מישהו שהופנה אל פניו של מישהו אחר. וגם אם הוא המפנה והיא
המפונה הרי זה כל כך לא נעים. וזה סופה של תקופה. ויש פחד. פחד
בלב מהלבד הלבד הזה. פחד משתק אפילו. מה לא? בטוח. וגם פתאום
איך מעבירים את הזמן, ומה עושים הערב ועם מי אוכלים בשבת ארוחת
צהריים ואיך מספרים לכולם? בצווחות אושר ברחוב? לא נראה לה...
האושר הזה מזויף, קובעת גלי לעצמה. ליהי אומרת: "אנשים לא
מסתכלים לאנ'ש'ם הולכים. הבחור ההוא זה כמו מה שהיה לך עם ההיא
מהחנות אז". גלי שואלת: "מי זאת ההיא? איזה הוא? איזו חנות
ליהי? מתי זה אז?" ליהי עונה: "אוף את לא זוכרת כלום". גלי
חושבת שהבחור הזה עוד יימצא ירוי באמבטיה תוך כשבועיים.
בעיתונים יכתבו שזרקה אותו בחורה והוא לקח את זה קשה. קשה
נורא. ובעצמו הוא ירה. גלי אוהבת חריזה. והבחור הזה מזייף אושר
זה ברור. הכאב עוד יצוף בלילה במיטה. גם גברים לא ישנים כשהם
מאבדים מישהו אהוב.

בדרך בחזרה הביתה עצרו בבנק. גלי עומדת בתור המשתרך לאיטו. בסך
הכל לבדוק אם הגיעו פנקסי הצ'קים, קיבינימט. ליהי נמצאה
והוגדרה רשמית כחולת אבעבועות רוח - מאה אחוז אמרה הרופאה.
התור לא זז. ליהי יושבת על ספסל צדדי וממתינה. זקנה אחת נגשת
אליה ומתיישבת לצידה בכבדות. היא לובשת שלושה סוודרים זה על
גבי זה, חצאית פפיטה מתרחבת שמגיעה עד קרסוליה. רגליה נתונות
בנעלי בית. כשהיא ישובה כך צצות מתחת לחצאיתה ארובות מכנסיים.
לראשה כובע גרב מצמר שחור. על ברכיה תיק גדול, ישן ופתוח. היא
שולפת ממנו ארנק כסף. לצד גופה היא הניחה שקית קטנה של קופת
חולים כללית. גלי מנחשת שהזקנה בטוח נחשבת לחולה כרונית. לא
יכול להיות שאישה בגילה, ועוד כזו ממעמד נמוך כנראה, אחת שאין
לה כסף לרופא פרטי, תהיה אישה בריאה. לאנשים זקנים וחולים כאלו
אסור להידבק במחלה כמו אבעבועות רוח. בכלל, המחלה מסוכנת
למבוגרים, חולפות מחשבות בראשה של גלי. ליהי יושבת ליד הזקנה.
הזקנה משמיטה בטעות את ארנקה. ליהי מתכופפת ומרימה. ידה,
שמגישה לאישה את הארנק בחזרה, מחליקה קלות על יד הזקנה. תמונה
יפה. מכמירת לב. ילדה מנומסת גידלתי לי, מהרהרת גלי. בעוד
חודש, במסדרון בתל-השומר, תעצום הזקנה הזו את עיניה בפעם
האחרונה. סיבוכים של אבעבועות רוח, ירשום רופא שמנמן ועייף על
לוח סיכום המחלה ויתהה מאיפה מצאה לה האישה מקור להידבק במחלת
ילדים כזו, הרי כתוב על הלוח שהיא ערירית. "זה בטוח לא מהנכדים
שלה", יגיד בטון צונן לאחות שתכסה את הגופה בסדין.