"שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך
שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,
שיער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,
שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך."

שיר משמר/ נתן אלתרמן

יום אחד הצלחתי לראות אותה.
כולה צעדים מהירים, לבושה בשרוואל לבן ועליו חצאית פרחונית
ששולי תחרה היו סופה. צעיף מבד כותנה ארוגה וכהה עוטף ברכות את
הכתפיים והצוואר הקטנים.
זה קרה מקרה באמצע העיר, הערב קריר כמו כל ערב, בניגוד ליום
שבו חם אבל ללא הלחות המעיקה או מטרידה. תלוי אם אתה מקומי או
מהגר ושאלו אותך. החלטתי לקרוא לה. לא הצלחתי להיזכר בשמה,
פחדתי שעד שיגיע לקצה הלשון היא כבר תיעלם.
למרות החיפזון הצלחתי לבטא שתי הברות, שם קצר, תנ"כי. עוד היא
מתרחקת והולכת, נראתה לפתע מסתובבת מחפשת מי ליהג את שמה באמצע
מקום הומה אדם. ראיתי את העיניים הגדולות מתמקדות ותרות אחרי
פנים מוכרות שאולי זיהו אותה. היו לה אותן עיניים חומות, עדיין
תמימות, אולי עכשיו תמימות מידי ביחס להתפכחויות שפעם הסכימה
לספר באוזניי, כאוניות ענק שטובעו בים שלה ועל סיפונן נשמעו
זעקות מרות. מאז למדה והתבגרה.
מבטה ננעל עליי. היא ראתה אותי ככה פשוט, תמיד ראתה טוב
למרחוק.פעמים היה זה מוגזם כשראתה אוטובוס מתקרב לפני כולם
ומיהרה להיפרד לפני שרציתי, לפני שבאמת כל השאר נפרדו מהשאר
הנשאר דומם במקום. כי במקום לעלות את המדרגות הספורות ולהימלט
מכובד העיר על קדושתה וקנאיה המתרבים, דמויותיהם רק הלכו
והצטמקו תוך שניות, משל היו נקודות צבעוניות בתוך ענן פיח שחור
שהשחיר זה מכבר את כל בתי האבן ההיסטוריים של העיר החשובה.  

נעמדתי מולה. קטנה משהו אבל עכשיו הייתה בה גבהות מסוימת, כמו
הזמן שינה בה דבר מה. התחלתי להניע שפתיי כאומר משפט לא אזכור
מה, רק מסוקרן באשר למהותה העדכנית, מה עושה ואיך עבר לו כל
הזמן. אולי ענתה אך ריח נושן כבר עלה באפי. זיהיתי מיד. ריח
שרוולי בוקר מתנפנפים, של שיחות שחר מוקדם ושיחות לילה. ארגזי
מילים עוברים מיד לסוחר והוא סופר ספירת מלאי. הכול נמכר תיכף
ומיד. ביקוש עולה על היצע כמו אז וכמו תמיד גם הפעם, לעולם לא
אדע לאן מובילות הדרכים כי ההלך ההולך בסמטאות הצרות, הסבוכות,
הוא ההולך אולי שלא על מנת לחזור, יאבד עצמו לדעת. גם דרכו
תאבד.
כל גופי רועד והלב מפרפר, אולי שוב המקום סוגר ומאיים לבלוע
אותי, כי מה היה לי ומה לי עכשיו ולכל זה. אחזתי באיפוק, מידה
שיפה להחזיק בה ואף בחוזקה. אז כבר נאטמו הקולות. שמעתי שתיקה
אם זה נחשב שמיעה של דבר קול. שתיקה רועמת באלפי מגברים הרעידה
את קירות חדרי ליבי.
התאוששות קרבה ובאה אליי, לא ראיתי אותה היטב כמו קודם וצער רב
מילא אותי. רק זיכרון פגישה לאין קץ וריח עדות אילמת שאכן
התרחשה. האם דבריי היו יפים בעניין זה לציטוט, חשבתי מהרהר.
הנה אך נגעתי בה והיא הייתה לי ממשית וכל מילותינו אמת.
רק זיכרון אחרון פילח אותי בכאב הסוף, כאשר מבטה הפך למיוסר,
רכנה קדימה מתאמצת ללחוש: "קשה לי מאז, אפילו יותר ממקודם".
חיוך רחב מיהר להתפשט על פניי ולא מש. עניתי חזרה: "קחי את
הזמן, גם אני לוקח את הזמן". ימי אחרית הימים ואני נושא אותה
עימי נשקפת אליי מכל חלונות הראווה ועיניה מזוגגות כעיניי בצער
השתיקה.

אני מת והיא מתאבלת עליי לילה כיום, ממאנת להינחם. מה נותר, רק
נשמה המרחפת בעקבותיה המתכלים כי אמש עם רדת לילה נסעה בכבישים
נמלטים ונתפרדו דרכינו, ביום חזרתי לתוך גופה החי חומקת מהאשמה
אהבה אבודה. אור בוקר. היא קמה ממיטתה, מתקלפת משמיכת פוך כדי
להדליק קומקום מים רותחים. מהותה רצתה חברה אליי במלואה והיא
ברורה כקרן שמש חמה, נצחית וחדה כסכין. אני שמחה בשמחתה מאזינה
לגלגול צחוקה והוא כמשיב לי על כל אלה.