ישו הלך על המים, ככה גם ליאור אשכנזי, אחד בספר והשני בסרט,
בשניהם זה היה בסך הכול בשביל הרזומה.  
כדי ללכת על המים צריך לנקות את הראש ממחשבות ולהסתכל קדימה,
או כך לפחות טוען אשכנזי.    
אויש, כמה שטויות הסרטים האלה מכניסים לנו לראש.

כשגוף הולך לעולמו, קיים מיתוס שאומר שהגוף מאבד ממשקלו כ-21
גרם, יש שיאמרו שזו הנשמה, ויש שיאמרו שזו בסך הכול הכרס
הנופחת את נשימתה האחרונה, אם שון פן אמר את זה בסרט, אז מי
אנחנו שנפקפק באמינותו.    
אויש, כמה סרטים השטויות האלה מכניסות לנו לראש.

כשמדינה מסוימת במזרח התיכון מאוימת על ידי העומד בראשה בהליך
לא דמוקרטי כלל וכלל, אלה דווקא דיקטטורי במקצת, זה רק גורם
לכולנו לתהות באיזה מעמד רם ונשגב ישראל עומדת מבחינת
הדמוקרטיה הגלובאלית, כשראש הממשלה שרון מאיים על חברי סיעתו
שבאם הם ילכו כנגד החלטותיו הם יפוטרו לאלתר, הליך דמוקרטי או
שיגעון גדלות על ערש דווי?  

אויש, כמה שטויות התקשורת מכניסה לנו לראש.

ומה איתנו, הנון-סלבריטי?  דור המודרניזציה, שלא מפסיק לראות
טלוויזיה, גם הם זה יעלה לו בערב של בילוי, דור לא אכפתי,
אפאתי ומיואש, שלא מזיז לו בכלל מה יקרה במדינה ועם העומד
בראשה, דור
ההיסטוריה החדשה של מילניום חדש,שיותר מבולבל מהעבר של העם
שלו, ילדי המלחמה שנולדו לתוך מציאות שונה, או לפחות קצת שונה
ממה שקורה בשאר העולם המערבי, כמו שנאמר בכתבת חדשות ערב
ליום כלשהוא בשבוע שעבר,  במדינה שבה ב-56 שנותיה נמצאה במצב
חירום תמידי, למי איכפת, מי באמת מפחד לצאת מהקונכייה שלו
החוצה לעולם הגדול, הישראלי מוכיח עצמו בכל פעם כעם אחד שיותר
מכל מושפע מהשטויות שההיסטוריה כבר הטמיעה לו עמוק עמוק בתוך
התודעה.

אויש, כמה שטויות הכנסנו לעצמנו לראש...