שוב יורדת למטה כהרגלי אחרי כל ריב, יושבת במחבואי ומדליקה
סיגרייה...
ידיי רועדות מעצבים ואני נשבעת שזו תהיה הפעם האחרונה, חבל
שאני חלשה מדי ואהבתי אלייך גוברת ושובה אותי בכל פעם מחדש.

שוב ריב. מה כבר חדש?
אותו התסריט-הלוך ושוב... אני כבר יכולה לדקלם את כל המחזה הזה
כאילו שהוא מתרחש עכשיו לנגד עיני: אנחנו נצעק, נקלל, לפעמים
גם נזרוק חפצים ואז...
אני אבכה... אתה תחבק אותי, אנחנו נסלח אחד לשניה ונעשה אהבה
עד אור הבוקר.
אנחנו נחוש בחיבור החזק הזה כשאני ישנה על כתפך ואתה אוחז בי
עד שעינייך בוגדות בך ואתה נרדם.
אבל הטעם המר יישאר, והגעגוע לתקופות שבהן הכל היה בתולי, ונקי
ללא כל חששות יישאר גם הוא.
מתגעגעת... אני מתגעגעת. והגעגוע הארור הזה מייסר אותי
כשלפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת שאין טעם בכלל.

אני מתעשתת ונהפכת מציאותית לרגע - אינני יכולה לחיות עם
הידיעה שאתה לא שלי.
שלא אוכל להביט יותר בעינייך החומות, בעינייך המכשפות והעמוקות
כמו אדמה רטובה אחרי הגשם הראשון.
החיבוק החזק שלך כשקר לי... הנשיקות הקטנות שלך כשאתה מנקר את
פניי כשסתם בא לך להראות אהבה-ללא-מילים, פשוט לא אוכל לחיות
בידיעה שכל זה נגמר.
זה לא נגמר,
זה גם לא יגמר...
לעולם!

"את הסם היחיד שלי"
היית נוהג להגיד, ובכן אם אתה הסם שלי אהוב יקר
אז אני נרקומנית ללא תקנה שבכל רגע רק מחכה למנה.