האסירה, עדנה אפק

ושוב צלצל הטלפון
ולא היה קולך בו
ולא היה גופך בו
היה בו קול אחר

וכך היה כל פעם
כשהוא צלצל.


חששתי לצאת מן הבית שמא יצלצל. לא היו אז טלפונים סוללריים.
הייתי אסירה, אסירת טלפון.

הטלפון היה בקומה העליונה, ליד הדלת למרפסת שממנה ראו את הים.
כשירש את הבית, הרס את המרפסת כדי שיהיה לו איפה לגור.
אבל אז עדיין התגוררנו יחד, בבית ההורים.

כשברחתי בפעם השנייה וילדתי בידי, חזרתי למרפסת ולפינת
הטלפון.
בניו יורק היתה נינה עונה:
"מעונו של ד"ר פ."
הייתי מנסה להגיע אליו לפניה.
אבל היא היתה זריזה וקלה.
גם אני הייתי, פעם.

פעם צלצל והוא אמר: "פיגשי אותי".
"אשתי בהריון".
דהומה.
"אל תתקשרי יותר"

הייתי שואלת את נינה: "מישהו התקשר?"
"הוא לא יוותר עליך, גבירתי" היתה עונה.

וכשעזבתי את ניו יורק ואת נינה,
הייתי נינה בישראל.

רק תרופה אחת פרצה את הסוהרות:
השינה.
הליכה לכרים בשעות תנומת התרנגולים.
שמלה אדומה וכיסים אפורים או אפורה וכיסים אדומים,
תלוייה ליד המיטה,
אפשר שיצלצל.

"תורידי את השפופרת "אמרתי לי,
"תורידי אותה."
ופעם צילצל וישנתי.
ופעם אחרת בתשע בערב.
וקמתי.
ולבשתי את השמלה האפורה עם הכיסים האדומים או את השמלה האדומה
עם כיסים אפורים והלכנו לסרט ב"אורה".
ואני לא ראיתי את הסרט.
רק ראיתי את פניו הנאים
וקיויתי.

ובאו ימים אחרים וחזרתי אליו ולטלפון ואל נינה.
והיו בי גברים שכלל לא רציתי.

והיה בי אחר ששוב כל כך קיויתי.
מן הפינה עלה הטלפון,  
זעוף וכעוס ושותק.

" עשה שיחשוב עלי.
עשה שקולו יהיה בך.
עשה שגופו ...
עשה... "

עבדתי אותו, את הטלפון.
שרק לעיתים התרצה וצלצל לי.
ושוב היו הגופים בו ובי
והייתי מתעוררת לאיזו עירות קדחתנית
שהיתה שבה ונרדמת עם מות הצלצולים.

לאט לאט נעלמו הגופים
ועימם הסוהרים.

היום, היא עושה "עקוב אחרי" רק לנכדים.