הכל התחיל בערך לפני שנה וקצת כשתפסתי קריזה על המ"פ שלי, אני
זוכר את הבן-זונה צועק: "אבי, איפה ת'חושב ש'תה נמצא?" כל-כך
כעסתי על ההשפלה הזאת, הוא קלט שלשם שינוי היה לי מצב רוח טוב
באותו היום והוא היה חייב לדפוק את זה... אני זוכר שמלמלתי
בכעס משהו כמו "מה אתה רוצה ממני?" וכל האפסים האלה מהפלוגה
שלי פלטו איזו קריאת בהלה ונשמעו נשימות קצרות שמהולות באסטמה
שנוצרה או התפתחה מעשן של איזה 'נובלס', רפי המ"פ לא קלט שאני
במצב רוח קרבי באמצע הקרייה (ובאמצע החיים) ושכל זה קרה בגללו,
הוא התחיל לצרוח שטויות על איך צריך לדבר למפקד וכל החרא הזה,
בסופו של דבר פשוט - להפתעתו הרבה, קמתי והתקדמתי אליו- בעוד
שהוא מגביר ומגביר את הקול הסדוק שלו - ולא, דווקא לא יריתי בו
או משהו כזה, פשוט התקרבתי מספיק קרוב וירקתי לו את היריקה הכי
עסיסית שאי פעם יצאה מפי- לאיפה אתה שואל? ישר לתוך הפנים
אחי..., והלכתי לי הלאה, אם לומר לך את האמת עד היום אני אפילו
לא יודע אם אני מצטער על זה או לא,  היה בזה את כל הרגשות שהיו
לי לצד שלו ואת כל הטפשות שהייתה בצד שלי(עם קצת אומץ, אפילו
הרבה - אני חייב להודות) בו זמנית, שלושה חודשים ישבתי
בפנים...
בזמן המועט שנותר לי בין שחטפתי מכות ממישהו אחד למישהו אחר,
הייתי המון בדיכאון, בהתחלה כל הזמן חשבתי עלייך עם הג'וינט
ביד מבלה ת'חיים  - נהנה ועושה מה בראש'ך - בקיצור חופשי...
ואני תקוע פה כמו איזה כלב בבית כלא צבאי בגלל איזה בן זונה
שהחליט לדפוק לי ת`חיים... אשכרה יכולתי להרגיש שאכטה-שאכטה
בריאות שלך, מרעילות אותי אחת אחת, ירון, ואת העיניים המזדגגות
לאט-לאט...
אחרי זה הדיכאון שלי שינה נושא לגמרי, התחלתי לחשוב על איך זה
שאני כל הזמן לבד ואף פעם לא היו לי חברים, נזכרתי שפעם  - עוד
לפני שהתחלנו לדפוק ת'מוח, שעוד עברו מחשבות - שאלת אותי אם
אני בכלל רציתי אי-פעם חברים ולא יכולתי לענות לך, כי בתכל'ס
מצד אחד אני מתחרפן להיות לבד כל-כך אבל מצד שני תמיד שנאתי
ת'חברה לא יודע... נראה לי שתמיד האמנתי שהם יותר דפוקים
ממני... בגלל איזה שניה של לוק בטלויזיה  הם מתחרפנים לחודש על
איזה פיסת בד שכולם לובשים ועולה אלפיים שקל... נראה לי גם
מטומטם שאיזה אהבל מזיז ת'יד שלו וכולם זזים בקצב של מה שהוא
אומר.. מנהיג... פעם - אז הסכמת אתי אבל אחרי זה ראיתי גם אותך
זז בקצב, קצב העשן של הג'וינט, לפעמים היית מספר לי שאתה שומע
קולות בראש - כשאתה מסטול - אז נראה לי שגם אתה כבר מקשיב
למנהיג מסויים.. רוקד בקצב שלו... עבר בינתיים חודש, ואני
בחודשיים הבאים חייב לרקוד על-פי הקצב של הסוהרים, מה לעשות -
אלה החיים,
כל הזמן הזה חשבתי עלייך אחי.. על איך השתנית ועל איך שאני
השתנתי,  בחודש השני כתבתי כמה מכתבי התאבדות ובסופו של דבר
ויתרתי על הרעיון, לא יודע אחי.. אל תכעס שחשבתי על זה - אני
מניח שאתה מבין בסך- הכל היה שם די מסריח, מאוד סבלתי שם -
בכלא, תגיד איך זה שם בחוץ - איפה שאתה עכשיו שמעתי שאומרים
שזה מקום יפה ואפשר לעשות שם מה שרוצים.. לא יודע אבל זה נראה
לי רחוק יותר ויותר ואני מניח שזה לא ישמע לך מוזר שאני כבר מת
להגיע לשם, לצאת,  אני זוכר פעם אחת שבאת לבקר אותי כבסוף
החודש השני -  זה כאב לי לראות אותך ככה - למרות שדווקא נראית
אז במיטבך היה לך משהו מזוגג בעיניים אבל לא כמו פעם זה היה
נראה כאילו החליפו את עיני הזכוכית הדקה המזוגגות שלך לזכוכית
משוריינת.. לא יודע.. עזוב.. אני לא הצלחתי לישון איזה שבוע
אחרי זה.. חבל עלייך שמצאת לך חבר כמוני.. תראה אותי אפילו
עכשיו אני עושה לך ייסורי מצפון.. טוב בוא נעזוב את זה ואני
אמשיך לספר לך מה היה שם..  טוב פחות או יותר סיימתי לספר לך
על החודש השני.. לפחות על מה שהכי פחות כואב לספר.. הסיפור
הכללי... בקיצור לחודש השלישי אכלתי הרבה מכות, החברה שם לא
אוהבים אנשים שהולכים להשתחרר אז יצא שדפקו בי.. ולסוהרים
תאמין לי שזה לא מפריע... עכשיו כשאני מסתכל אחורה כל הזמן אני
דברתי על מות והוצאת אותי מהרעיון.. אמרת לי "עזוב אותך אחי
העולם הזה לא שווה שתמות בשבילו", אני נזכר בזה כאילו שזה היה
אתמול, יום לפני השחרור, לפני שהיינו אמורים לחגוג.. הסוהר
הראשי של בית הכלא הצבאי מוציא אותי לחצר.. "ירון מת עם
הג'וינט ביד.. כנראה מנת יתר" הוא אמר, ואני בוכה ובוכה ילד
קטן ומסכן... ואני נזכר שעוד אז בביקור ההוא בחודש השני שלי
בפנים ידעתי שמשהו לא בסדר.. ולא עשיתי כלום.. אני שונא את
עצמי מנסה להתאבד.. לא מצליח..והנה אני כורע ברך על המצבה
שלך.. חודש אחד אחרי.. בודד..בודד יותר מתמיד..מתגעגע.. מה זה
שלושה חודשים של מכתבים וטלפון פעם בשבוע לעומת חיים שלמים של
דיבור לאבן... חושב על מה ששאלתי מקודם:איך זה באמת שם בחוץ
מחוץ? לעולם הזה? זה באמת טוב כמו שכולם אומרים? אני מקוה שכן
כי באמת מגיע לך...  חושב על זה שזה אתה היית אמור לכרוע ברך
על המצבה שלי ולא אני על שלך- אני זה שהיו לו נטיות התאבדות -
אני זה שהייתי צריך למות - שוב חושב על התאבדות.. עוזב
ת'רעיון... נזכר בזה שהכל התחיל לפני בערך שנה  וקצת בקריזה של
ג'ובניק ונגמר יום לפני שהשתחררתי שהסוהר הראשי של בית-הכלא
הצבאי הוציא אותי לחצר והסוהר הראשי של העולם הזה הוציא אותך
להורג...

James