זמן דיי רב הוא עמד ליד הדלת, הביט בחום על הגב החשוף. מבטך
היה מרותק לחלון, אולי סופרת עננים שחורים, אולי טיפות של גשם.
שלחת לו הודעה לפני חמש דקות, רשמת "תבוא". הוא כבר הבין לבד
לפי צבע השמיים.
נבהלת כשהוא נגע בך. קפצת קלות והחנקת צעקה, שכנראה לא הייתה
קשורה בכלל אליו. הוא אמר שקר לך. "אתה חושב?" שאלת בתגובה ולא
היית בטוחה שהבנת. הוא הנהן ועטף בחיבוק.
בעדינות הסרת את זרועותיו מעלייך וחזרת להביט בחלון. "חורף"
הוא אמר, וכשענית לו "רע" משחק האסוציאציות התחיל. הוא אמר טוב
ואת ירית שמחה. גשם. בכי, השנה את לא בוכה. אושר. חיוך. שמש.
קיץ. חורף. חזרתם לנקודת ההתחלה.
"השנה יהיה טוב?" שאלת, והוא הבטיח שכן. את לא מאמינה בהבטחות.
בייחוד לא בכאלה של חורף, ובכל זאת אספת את ידו בידייך ובאומץ
הסתכלת לו בעיניים. משכת את כתפייך והתנצלת שאת כזו. הוא שתק,
לשם שינוי, ונשק לך ברכות על המצח. לא התנגדת, אפילו שחורף.
הבטחת לעצמך שהשנה זה יהיה אחרת, ורק הצבע של השמיים סירב
להתחלף.

"בוא נעבור את החורף הזה, אתה תחבק אני
נורא נורא נורא נורא אבכה.
בוא נעבור את החורף הזה, בוא נעבור את החורף הזה."

(החורף הזה / מרב סימן טוב)