"דרך התמודדות חולנית"... אה, אז זה מה שזה...
עם כל דף שעולה משקיפים כלפי עוד דברים שידעתי או יכולתי
לנחש... עכשיו, אבל לא אז.
'הפרעת זהות דיסוציאטיבית' זו ההגדרה המדייקת שעולה בראש...
מילה במילה. אבל  לדעת את השם המדויק זה לא בדיוק עוזר...
שמתי לב לכך רק לפני חצי שנה, ישבנו בפינה בפארק מתחת לעץ
'מחטי אורנים' על ה'ספסל הקבוע' (חח, האירוניה חוגגת. כל כך
רומנטי שבא לי להקיא).
איזו אהבה תמימה זאת הייתה, בלי שום תנאים. לולא אותו יום
סגרירי בחיים לא הייתי חושדת במשו...
מאז ומתמיד נהג להלך בחולצות שרוולים, ישבנו מדברים על כנריות
כשלפתע הרגשתי שמשו לא בסדר.

לא יודעת מה קרה לי, עד היום אני מכחישה ת'אפשרות שזה היה הלם.
כל מה שעשיתי זה לקחת את ידו ולהפשיל את השרוול, הוא אפילו לא
התנגד, לפחות לא הראה שכן.
באותו הערב 'דיברנו על זה'.
שבוע מאותו ערב הרגשתי נינוחה לגמרי, כאילו כלום לא קרה. אחר
כך משו התחיל להשתנות... כאדם שרגיל שהכל הולך לו בחיים הייתי
בטוחה שיסתדר, אבל זה לא. עם הזמן התחיל ונהיה גרוע יותר. מיום
ליום האווירה בינינו הפכה לעצבנית יותר ויותר, התחלתי לחשוב
שאולי באשמתי, "כבר כל כך קשה לסבול אותי שצריך להתדרדר לפגיעה
עצמית?"... השאלה לוותה בשתיקה... הרבה שעות הלכו על הנושא
הזה, לא פעם במקום ללכת לסרט או סתם להחזיק ידיים כמו שהיינו
נוהגים התווכחנו עד שאחד מאיתנו היה יוצא בטריקת דלת. "את סתם
מתנגדת כי זה לא מקובל" היה משפט חוזר ששמעתי
"אתה לא רואה ת'עיוות שבעניין?!"
"את לא רואה את היופי?"...
וככה היינו מחליפים מילים יפות בקביעות שהייתה תקועה לי באמצע
הגרון עד שיום אחד...
"בסדר, מבטיח שלא אחזור על זה..." אחרי עוד כמה ימים ראיתי
חבורות חדשות.

שם בערך זה נגמר, אחר כך יצא לי לערער הרבה על אותו ערב...
מול הדירה הישנה של הוריו, ליד הפארק, היו כמה מדרגות מעוגלות
למטה שהובילו לשום מקום. עיקול המדרגות היה מוסתר בשיחים שצמחו
עם הזמן כך שלא הרבה ידעו על המקום. במרחק איזה מטר עמד פח זבל
כך שאף אחד גם לא מת לחקור מסביב. 'שום מקום' היה רחבה קטנה
בתוך האדמה בצורת משולש עם שלושה ספסלי אבן שעונים על כל קיר.
שם נפגשנו. כהרגלי ירדתי למטה אחרי העבודה ונחשו מה ראיתי...
לא מובן עם זה היה מכוון. מובן שבעקבות זה הגיעו שלל
תירוצים... "כאילו שלא לקיים הבטחה זה לא מספיק גרוע...". עד
שבסוף הוא עצם עיניים כהרגלו, כמו שעשה בהלוויית אימו, והלך.
ברגע זה נשברה לי כל פיסת אמון בעולם הזה, גל של רגשות שטף
אותי. חטפתי ת'להב שנשאר במקום והתחלתי לחתוך, הרגע הזה פשוט
עף מהזיכרון אחרי שנייה הרגשתי את הדם שזרם מהחתך לא מסוגלת
להמשיך יותר, גל הרגשות התחלף בגל של אדרנלין.

עבר בערך חודש. בדיוק השכבתי את אורי לישון. נשמעה דפיקה בדלת,
אם לא היה מגיע באותו ערב אני בספק עם הייתי מצליחה שוב
'להרגיש'. קשה להסביר את זה, כשקמתי לפתוח ת'דלת ידעתי שזה
הוא. הוא נכנס בהליכה מתנצלת אבל גאה והחלטית והביט לי ישר
לעיניים,
"אני מצטער". זה מה שהכריע הכל, בשארית הזמן סיפרתי לו איך
לפני חודש רצתי הביתה ובכיתי אל תוך הכרית יומיים ושלוש שעות
עד שהסקתי שלפחות אני יכולה לבכות וזה הספיק "איזה חמודה" הוא
חייך "התגעגעתי"...

'לחתוך ת'עצמך זה כמו להכנס אל תוך איזה טראנס' חזרתי על
המילים בראשי. וזה תחושה ייחודית שקשה לזייף, אתה מרחף ומסתכל
על עצמך מלמעלה. זה מצב שיכול להביא לך ת'יתרון שבהזדמנות
לצחוק על עצמך 'תראו ת'טיפש הזה שחותך ת'עצמו שם למטה'... "אני
צריך את זה כדי להתפרק, זה מושלם, מרומם את מצב רוחי... נו, את
מבינה... להרגיש ת'עצמי מיוחד...". זה בכלל לא מה שהרגשתי.
גם בפעם העשירית שנזכרתי בשיחה לא הצלחתי לרדת לסוף העניין,
נראה שהוא דבר על משו בכלל אחר, שום דבר מזה בכלל לא הזכיר לי
את אותו גל אדרנלין... אבל וויתרתי "כה...בטח" הורדתי את הראש.
כיום אני כבר מבינה, אבל בכלל משו אחר לגמרי.
אחר-כך כבר נכנסנו לשיגרה, לפעמים היה מראה לי איך חותך את
עצמו, מסביר בקול רוטט  מרגש "עכשיו, את כבר חלק ממני. כי אין
שום דבר בעולם שלא נוכל לחלוק..." זה היה פתטי...
עם הזמן הנחתי לעניין, זה כבר לא נראה כזה חריג. הימים עברו
והגיע העת ליום הולדתה של אורי, תקופה שנורא מלחיצה אותי
בשנה.
כמו חבר טוף הוא הציע את עצמו למגוון התעללויות כגון האחריות
לשעשע ת'ילדים ולהרגיע אותי... בעודי יושבת במרפסת ממלמלת ברכת
תודה על כך שאף אחד עוד לא נהרג מתפללת שההורים המודאגים יעזבו
אותי בשקט משטף העצות שהם מקפידים בדאגה להפיל עלי בכל הזדמנות
שנקראת בדרכם (כאילו בגלל שהם ילדו מאוחר יותר יש להם מושג
כלשהו בילדים...) ונזכרת בימי התמימים כבת 13 שחשבה שאין מצב
שאהפוך ל'אחת מאלה' הרחתי משהו מוזר באוויר, הילדים חשבו שזה
טריק משעשע נאחזים בבטן הקטנה שלהם ונקרעים מצחוק והוא, המראה
היה מזעזע, כמו סרט זוועה בהתחלה היה קשה להאמין. ידיו נאחזות
בכל הכוח זו בזו נראות מעוות בצורה משונה, נוטפת... ושאריות של
משו לא מובן על תבנית העוגה שכרגע יצאה מהתנור...
אבל הכי נורא... הריח, דביק וגולמי, מעורר חלחלה ותיאבון בו
זמנית. הוא חייך אלי. הסתכלתי על אורי שישבה בפינה ממצמצת,
נראה שהיא היחידה שהבינה מה הולך פה.
אחר כך סיפרה לי שאבא היקר יכול הההכל מעניין שעד אותו ערב
בחיים לא קראה לו 'אבא', לא רציתי לדעת פרטים. ניגשתי שקטה אל
אחד השולחנות ומזגתי לעצמי מיץ בכוס פלסטיק, הטעם היה משונה,
צורב בגרון ומלא מטאל, חטפתי סחרחורת, הדבר האחרון, שוב החיוך
שלו... באותו ערב ארזתי בכוונה שלמה לעזוב בבוקר.
"הולכת לאן שהוא?" כעת זה כבר בהחלט נראה כמו סצנה גרועה בסרט
עם איכות נמוכה.
"די..."
"לא שאלתי אותך משהו?" זועף עם שער שחור פחם ועיניים נוקשות
כמעט שקופות, לא יכולתי שלא לאהוב אותו באותו רגע. לפתע זינק
אל עבר מיטתה של אורי ומשהו נצנץ ליד צווארה.
"אין סיכוי!"
"אין סיכוי..." חזרתי בשקט.
השתררה שתיקה.
"אז נראה לי שאת יכולה לפרוק ת'מזוודות", שתקתי, אין משהו
שתוקע אותי יותר מאשר כשאומרים לי מה לעשות. התרוקנתי ברגע
והתחלתי להתקרב אליו בזהירות מגששת באפלה שלא להיתקל במשהו.
כזאת שלווה וטהורה שכבה אורי במיטה נוחרת בקצב ייחודי רק לה,
לא חושדת בכלום ומעט טיפות זיעה בצבצו על מצחה... לא פעם שאלה
אחר כך, לאן נעלם 'אבא'?
לא יודעת איך זה קרה אבל הושטתי את ידי וכעבור רגע פילח אותה
כאב חד ואז נשמע הפעמון...
אחרי זה הכל התחיל לזוז, היה ברור ששרה רצה להזמין משטרה ברגע
שראתה את התמונה לפניה, ה'אידיאל' ובידיו סכין. נשארו לו כמה
דקות לברוח אבל הסדיסט רק תפס אותי והתחיל ללחוש "אני אתפוס
אותה"... העביר את הלהב על פני עורה הרך והדם יתחיל לפעפע
בגלים... "לא אפגע בפניה התמימות ורק חתך קטן בצוואר - יכריע
את העניין..." וכאילו להוכיח ת'עניין הוא חתך עם הסכין
באובססיה בבשרו, כאילו זו חמאה שלפני רגע סירבה להיחתך ולפתע
הפכה לרכה-רכה... מה ילדה בת 3 כבר הספיקה לעשות לו?
ואז..."המשיך "אעשה את אותו הדבר לך... ולי" הוא השפיל את מבטו
ולפתע ממש ריחמתי עליו. המכוניות בחוץ כבר הבהבו כך שהקירות
היו מכוסים בכחול מתחלף. לפני שהם לקחו אותו הוא רק הספיק
לומר..."אני מצטער, הם משגעים אותי".

"מי יכל לדעת?" התברר שבמשך שנים נלחם עם עצמו - did, הפרעות
זהות דיסוציאטיבית ואף אחד אפילו לא ניחש... והכל... הכל היה
סתם שקרים 'דמויות שלו' שהוא המציא, "זה לא אשמתו" הסבירו
הרופאים. רק חסר לכל הסיפור משפט נדוש כגון 'במשך שנה החזיק
בזכות אהבתו כלפי'... זה לא נכון, הוא העניש את עצמו בעצם
השהייה איתי, אפילו שעיניו נשבעו שהייתה שם אהבה... אהבה אל
הכאב החי אולי, היאחזות אחרונה שלפני 'הסוף', מנסה למשוך את
עצמו מארץ המתים נאחז בכל פיסה בדרכו...

אז לפני שבוע ניסיתי שוב, הפעם זה היה שונה לגמרי 'קרוב מדי
אבל נורא רחוק'... לא נראה לי שאתפוס מזה, ליתר בטחון התחלתי
לחקור קצת ברשת... ממש כמו שהוא תיאר מנסה להחזיר משו... אבל
נראה לי שלנצח יישאר 'ריק' כל שהוא.
אורי בכלל לא יודעת מה קרה, לפעמים, בלילות נראה לי שמישהו
מתגנב למטה ליד הדלת ואני מתחילה לפחד... השגתי אקדח, בלילות
האלה תמיד נעמדת ליד מיטתה עד שאני נרדמת... ומפחדת להתמכר
לתחושה הזאת שיום אחד היא תתעורר ותמצא את האקדח נצור, זרוק
ליד. אולי עוד אספר לה יום אחד אם היא תזכור.

אבל לפעמים נראה לי שכל זה בכלל לא קרה...