הייתי שלושה ימים באמבטיה כשהטלפון התחיל לצלצל. תכננתי להשאר
שם שבוע כי זה מה שהפסיכולוגית שלי המליצה כדי להיפטר
מאובססיה. היא סיפרה לי על איזה מחקר שעשו בניו מקסיקו. איש
אחד נשאר שבוע בתוך האמבטיה ואחרי שבוע יצא ממנה בנאדם חדש
ומאושר. ולא תלותי בכלל. אמרתי - אם הוא יכול, אז למה אני לא.
ונכנסתי לאמבטיה.
אבל אז פתאום הגיע הצלצול.
תכננתי להתעלם ממנו וניסיתי לשקוע עמוק יותר במים שהיו פעם
חמים אבל כבר מזמן התקררו. אבל הטלפון פשוט המשיך לצלצל.
קיללתי את עצמי על שניפצתי את המזכירה האלקטרונית לפני שבועיים
כי פשוט לא יכולתי לסבול את חוסר הרגש שלה כשאמרה בקולה הצרוד:
"אין לך הודעות חדשות".
בצלצול העשרים ואחת נכנעתי. יצאתי מהאמבטיה וטפטפתי וקיללתי
לכל אורכו של הפרוזדור. כבר כשהרמתי את השפופרת הרגשתי את
הנשימות שלה וידעתי שזו היא. האובססיה שלי.
"מה את רוצה". נבחתי לצד השני.
"רק לספר לך שזה לא ילך לך. את תישארי איתי לנצח. לא משנה מה
תעשי". ירקתי לה לתוך השפופרת והתפללתי שהיא יכולה להרגיש את
הרוק דרך הנקבים.
"אני שונאת אותך", צרחתי. "שונאת אותך. בחיים לא ביקשתי אותך,
איך נפלת לי לחיים בלי אזהרה. רק רע את עושה".
היא רק צחקקה במתיקות. "אבל תודי שאת לא יכולה בלעדיי." ושוב
צחקקה.
ניתקתי לה. לא יכולתי לשמוע עוד את הקול מדושן העונג שלה שרק
גרם לי לרצות להקיא. ניתקתי גם את כל הטלפונים בבית כדי שאם
תחליט להתקשר שוב לא יהיה לה לאן להגיע. אחר כך חזרתי לאמבטיה.
החלטתי להוסיף עוד חצי שעה כי כבר הבת-אלף לקחה לי חצי שעה
מהספירה ולא התכוונתי לבזבז שבוע באמבטיה ושעוד תחזור לי
לחיים.
ארבעה ימים וחצי שעה אחר כך יצאתי מהאמבטיה. העור שלי היה כבר
ספוג ומדולדל, השיניים שלי נקשו מקור. בכמה דקות הראשונות
ראיתי רק שחור בעיניים ואז פתאום הכל התחיל להתבהר. ראיתי
קירות ודלת ואור שמש שחדר דרך התריסים. וגם את האובססיה שלי.
היא איכשהו הצליחה להכנס למרות שלא היה לה מפתח לדירה ועכשיו
היא התעופפה בין הקירות ושלחה לי נשיקות באויר.
ניסיתי לתפוס אותה ולהעיף אותה מהחלון אבל היא היתה זריזה מדי
בשבילי אחרי שנים של נסיון.
נשכבתי על הרצפה הקרה שגם עליה כבר נקוותה שלולית אחת גדולה
והתחלתי לייבב. ייבבתי על הבדידות הלא נגמרת, על האכזבות, על
האובססיה הנצחית הזו שיש לי בחיים שלא מסכימה ללכת. ומה לא
עשיתי. ניסיתי לדבר איתה בהגיון, להסביר לה שרק צרות היא עושה,
שאין לי צורך בה. נכנסתי לאמבטיה לשבוע. ודבר לא עזר. אחרי כמה
דקות של יבבות האובססיה באה ונשכבה לידי והתחילה גם כן לייבב.
היא ייבבה על הבדידות הבלתי נגמרת, על איך היא תמיד בלתי
רצויה, על איך אנשים מנסים להפטר ממנה בכל מיני דרכים מוזרות
כמו אמבטיות ותרקיחים ועל איך אף אחד לא באמת מבין שהיא נוצרת
ממנו ובאשמתו. דפוקים בשכל כולם.
איזה שעה שכבנו על הרצפה וייבבנו. היה לי נעים לייבב לצידה.
היא היתה פתאום אנושית, האובססיה שלי. לראשונה לא פחדתי שהיא
תראה אותי בחולשתי. אחרי שעה היא קמה ללכת, ניערה את הטיפות
מהבגדים והסתובבה.
"רגע", תפסתי בכנף שרוולה."ניפגש מחר?"
"אלא מה". היא חייכה.