הוא היה טוב בשקרים קטנים כמעט כמוני.
העיניים לא פזלו למטה שמא תשתקף בהן האשמה, הן הביטו הישר לתוך
העיניים התוהות שלי.
הזיעה לא כיסתה את המצח והיד לא הייתה לחה, היא רק אחזה בחוזקה
ביד שלי.
זה היה מהשקרים האלו שגובלים באמת, או לפחות באמת שהוא האמין
בה. וזה בעצם הספיק לו.
הוא אהב אותי או לפחות האמין בזה, וזה בעצם הספיק לי.
אף פעם לא עלתה השאלה אם אני אוהבת אותו.
הוא קיבל את השתיקה הרועמת שלי בהבנה מחרידה שלעיתים קרובות
עוררה אצלי הערכה רבה.
אז פה שקר קטן, שם שקר קטן, הצלחתי להדוף את כולם הרחק
מהמטרה.
האמת הייתה שמורה היטב עמוק בפנים. מחוץ להישג ידם של כולם,
אפילו של עצמי.
לזמן מה הכל פעל בדיוק לפי התוכנית.
עמדנו בזמנים, בציפיות, הכל הלך די חלק וגם אם נעשו טעויות פה
ושם הן נשכחו מהר מאוד. כמעט כמו הדברים החשובים באמת שאיכשהו
נשארו נסתרים מעינינו.
אבל הניסיון הנואש לעמוד בתוכנית הלך ונעשה קשה ככל שעבר הזמן.
סדקים נפערו איפה שעד עכשיו הכל היה בטוח וידוע כל כך.
אולי עוד שקר קטן פה ושם, בכל זאת יוכל לסגור את הסדקים שהלכו
ורק התרחבו ואיתם גם היכולת לעמוד בתוכנית שהחלה להיראות פתאום
בלתי אפשרית.
עד שלא נותרה הברירה
האחת והיחידה
הכניעה
לאמת...
השמורה ביותר.