מסדרת את המחשבות לאט לאט.
קופסא אחר קופסא מעמידה אותן בארון הגדול.
ארגז ארגז.
ולכל אחד מדביקה תווית גדולה. שלא אשכח. שלא אתבלבל לרגע בין
מחשבותיי הרבות.
יושבת בחדר החשוך. בריכוז.                  בדממה.

מעולם לא ידעתי שאני מסוגלת להתרכז כל כך.

ולכל קופסא מדביקה תווית משלה. מדביקה ומכניסה לארון.
שלוש במדף.
בדיוק.

ורק בקופסא שלך אני נתקעת. הדבקתי תווית בדיוק במקום. כתבתי
הכי ברור שאני יכולה.
לחצתי חזק, שלא תיפול.
ואני מנסה להרים ולשים במדף, כי יש שם כבר שתיים אחרות.
מנסה.
ונכשלת.                כתמיד.

כי הקופסא שלך היא הכבדה מכולן.
אני פותחת אותה ונותנת למחשבות עלייך להתפזר על השטיח המאובק.
נותנת להן מעט חופש.
אני פותחת קופסא חדשה ומכניסה כמה לתוכה.
עכשיו יהיו ארבע במדף.

שוב הרסת לי את כל הסדר. שוב בילבלת אותי והכהת את חושיי. לאט.
עד שכמעט נעלמו.
אני מסדרת את הכל בחזרה בארון.
בודקת שלא שכחתי אף קופסא. אף תווית.

מאוחר יותר אגלה שמחשבה אחת עלייך נשארה מסתובבת בחדר.
המחשבה היפה מכולן.

והיא לא תעזוב אותי יותר לעולם.