New Stage - Go To Main Page

צופן ארגמן
/
האיש הכי חשוב

"מיהו האיש הכי חשוב בעולם?" ממלמל אלישע מאחוריי, ספק פונה
אליי, ספק אל עצמו או אולי אל אדם שלישי אשר רק הוא עצמו מסוגל
לחוש בנוכחותו. דקות ספורות קודם לכן צפיתי בו מתקרב לעברי
בשביל אשר עתיד היה להתחבר במעין צומת מזלג קטנה אל השביל בו
ירדתי אני. בהתקרבו יצרתי קשר עין ונדתי בראשי לשלום. אלישע
הוא כבן אולי 70, 75, 80... את גילו המדויק אין אני יודע, אך
לפי קומתו המצומקת, הקמטוטים שעל פניו החוורות, זקנו הלבן וסבר
פניו החמור תמידית - זהו גילו המשוער על ידי.
אלישע  עוסק בכתיבה. שעות ארוכות יושב הוא ליד שולחן פינתי קטן
בחדר האוכל המשותף וכותב על דפדפות עבות המוצמדות ללוח עץ
קשיח, המשווה לו מראה סטודנטיאלי כפי שהיה לפני חמישים שנה.
הוא יושב לו שם, עם אותו סבר פנים חמור, כותב בריכוז, או
לעיתים קרובות יותר, בוהה בנקודה לא ידועה בחלל האויר, מוצץ את
קצה עפרונו הכתום חסר המחק, ומכווץ גבותיו, בפוזת 'האדם
החושב'. ניתן למצאו שם בכל שעה משעות היום, בזמן הארוחות וגם
ביניהן, ואפילו בימי שישי בשעות הצהריים המאוחרות כאשר
התורניות, המשלחות בו מבטי זעם, מצקצקות לו בלשונן וכבר מחכות
בקוצר רוח ללכתו בכדי שיוכלו לערוך את השולחן לכבוד שבת. מזה
שנים רבות שהוא מתמיד בישיבתו זו, אך מעולם, מלבד הערות תמוהות
שנוהג הוא לפרסם כל כמה זמן בעלון הקיבוץ, לא פירסם דבר
מכתביו.
הוא אמר "שלום" בקול שקט בתגובה למנוד ראשי. היה זה שלום מופתע
מעט, כאילו מזה זמן רב לא היה קולו בשימוש, וכי צריך הוא
להיזכר כיצד להפיק צלילים ממיתרי הקול, וללמוד מחדש איך לעצב
עיצורים ותנועות באמצעות איברי הדיבור. כאשר התמזגו השבילים
בהם הילכנו, האצתי את צעדיי ועקפתיו, בכדי להימנע מן המצב
המביך שבו נצעד זה לצד זה באותו הקצב ואאלץ לחפש נושאים לשיחה.
למעשה, כאשר אני חושב על זאת כעת, מעולם לא דיברתי עימו בעבר,
וה'שלום' הרפה שבו בירכני היה העדות היחידה לה זכיתי כי אכן יש
לו את יכולת הדיבור. בעודי מפנה לו את גבי המתרחק, עברה בראשי
בדיחה ששמעתי באקראי מפיו של אחד מצעירי המשק לפני שנים אחדות:
"מה ההבדל בין אלישע למיכאל?", (מיכאל הוא חבר משק מבוגר העוסק
בכתיבת ספרי תורה) "לא יודע", ענה חברו של מספר הבדיחה. "מיכאל
הוא סופר סת"ם ואילו אלישע הוא סתם סופר", קרא הראשון בצחוק
מתגלגל, מרוצה ממשחק המילים שיצר, צחוק אשר נקטע באיבו כאשר
הבחינו בי, ומייד אצה להם הדרך.
"מיהו האיש הכי חשוב בעולם?", קוטע קולו של אלישע את הדי העבר
השבים וצוחקים בראשי כתקליט שרוט או, בימינו אנו, כתקליטור
תקוע. אני נעצר במקומי, סובב לאחור ומביט בו בתמיהה, כאילו זו
היא לי פעם ראשונה שאני רואהו. "מה?", אני שואל, עדיין לא
לחלוטין בטוח אם הפניה אכן היתה כלפיי. והוא חוזר על שאלתו
באותו טון מגשש: "מיהו האיש הכי חשוב בעולם?". "אני", התשובה
האוטומטית, המתבקשת לכאורה, מבזיקה בי, טסה בראשי, ככדור סקווש
מכה בקירות גולגלתי וקופצת חזרה תוך הדהוד בחלל שבין אוזניי.
וכך היא עושה כמה סיבובים בראשי עד אשר, באחת ההתקלויות, היא
מתנפצת לרסיסים ומפנה מקום לתשובה, אשר לה אני מניח לצאת אל
הפועל, לקבל צורה ומימד, להפוך לגלי קול ולהרטיט את עור התוף
של אלישע: "לא יודע, מי?"  
"אתה", הוא עונה, הפעם בביטחה, וכעבור רגעים נוספים, בראותו את
התימהון מתפשט על פני, הוא מוסיף: "לא?" בקול מהוסס יותר,
מבולבל מעט, כאילו אומר 'היתכן שטעיתי?!'.
אמנם, 'אני' היתה המילה הראשונה שעלתה בדעתי באופן אוטומטי, אך
לא היה זה 'אני' המאפשר את קיומה של ההטייה 'אני, אתה, הוא,
אנחנו'...וכו' . אלא היה זה 'אני' יחידאי, חד משמעי ובלתי
מתפשר, אשר בפי כל חייב הוא להישאר 'אני'. בראותו את חוסר
ההסכמה המבצבץ מעיני ומכווץ את זוויות פי, הוא מוסיף, כשאלה
מנחה: "על מי אתה חושב הכי הרבה? על עצמך, לא?".
חושב - חשוב. ההכרה מכה בי כברק. חשוב - הוא מי שחושבים עליו.
איך  לא ראיתי זאת קודם? מתוך חוסר רצון לאפשר לו לחגוג את
ניצחונו עליי, אני מפנה לו שוב את גבי ומתרחק מבלי להוסיף מילה
ומבלי להביט לאחור. אני מגדיל את צעדיי ויחד עימם גם את המרחק
בינינו. כעת אני יודע כיצד הייתי נוהג אילו חייתי בימי סוקרטס,
ולו, כאפלטון, הייתי נתקל בו בחוצות העיר.
                             


         
מאוחר יותר באותו היום, בעודי יושב על הספה הישנה שבסלון ביתי,
מוצץ את קצהו של עיפרון כתום חסר מחק, ובוהה בחלל האויר מבלי
לחשוב על דבר, נכנסת לחדר אשתו של אלישע. זה מכבר התרגלתי לכך
שאינה דופקת על הדלת בטרם היכנסה לביתי, איני יודע אם אי פעם
דפקה. אנו נדים זה כלפי זו, וללא אומר ודברים היא פונה אל
המטבח.
אשת אלישע היא כבת 60 , אולי 65, פעם סיפרה לי את גילה המדויק,
אך היה זה לפני שנים, ואני - איני נוטה לזכור פרטים שוליים
שכאלו. היא אישה נאה, נמוכת קומה וזקופה, פקעת כסופה של שיער
אסופה לה בקפדנות על העורף, גופה מלא מעט אך מעוצב, כגוף אשר
ידע ימים טובים בצעירותו. מבטה החודר, אשר הפך מריר עם השנים,
מבט של אישה ידועת סבל, מצמיתני למקומי בכל פעם מחדש.
כעבור זמן מה, מסתיימים קולות החיתוך וקרקוש הסירים שעלו מן
המטבח ומזדחל לעבר חוטמי ניחוח התבשיל היומי. אני מרחרח ומזהה
תפוחי אדמה מעורבים בירקות. יום השני היום - מציין לעצמי ללא
קול. היא יוצאת מן המטבח ומחווה בידה שאבוא לשולחן. אני מתיישב
ליד שולחן העץ הרבוע הקטן הנמצא במטבח. השולחן כבר ערוך
לשניים, ובמרכזו סלסלת נצרים עם מעט קלמנטינות ותפוחים אדומים.
אשת אלישע יוצקת מן התבשיל שהכינה, תחילה אל צלחתי ולאחר מכן -
אל צלחתה. היא משיבה את הסיר אל הכיריים ומתיישבת לשולחן. אני
ממתין לכף התבשיל הראשונה הנכנסת אל פיה, ולמראה פיה העסוק
בלעיסה, לסתה וסנטרה העולים ויורדים באיטיות שלווה, ומהווים
עבורי אות המאשר את תחילתה של הארוחה. רק אז טועם גם אני מן
התבשיל.
"איך עבר עליך היום?", היא שואלת בין בליעה לנגיסה, קלה שקט
וחלול, כאילו מונע על-ידי חוקיו של  טקס עתיק ושחוק אשר חלף מן
העולם. אני מזכה אותה במבט ושותק, עודני מותש מן המפגש עם
אלישע. היא לא מופתעת, מורגלת בשתיקותיי האינסופיות. אנו
אוכלים בדממה, ואני יודע שלכשנסיים היא תיתן בי מבט ממורמר,
אשר לאחריו, ללא אומר ודברים, תקום ממקומה, תפנה את הכלים,
תדיח אותם ותסדר ותנקה את המטבח. אני חוזר לישיבתי המהורהרת
בסלון, שב ומוצץ את קצה עפרוני ותולה עיניי בנקודה מקרית בחלל
החדר.
כשהיא מסיימת את  עבודתה במטבח, היא פונה אל עבר המקלחת ומשם,
מבלי להעיף בי מבט - אל חדר השינה. אני מצטרף אליה למיטה
הזוגית כעבור זמן מה, לפעמים חצי שעה, לפעמים שעה. כך, מידי
יום, מתרחשים הדברים. יש פעמים שאנו מפנים גב זה לזו ונרדמים,
בלי ברכת לילה טוב. ישנם ערבים בהם אני מביט בה בעת היכנסי
למיטה, ולאורה של מנורת הלילה, המונחת על שידת העץ הקטנה שליד
המיטה, היא נראית יפה כל כך. יפה כפי שנחרתה בזכרוני בהיותה בת
20. ללא ספק, משחק האור והצל בחדר החשוך למחצה מיטיב עם עור
פניה. בערבים אלו אני שולח יד רועדת מעט ומלטף את לחיה, חש בגב
אצבעותיי את העור המקומט והרפוי, מופתע, תוהה לעצמי כיצד הפכה
בלה ומרופטת לנגד עיני מבלי שהבחנתי. אין כוונתי לומר שהופתעתי
על שהיא זקנה. כן, ראיתי את עור פניה קודם לכן בחדר המואר, אך
מופתע אני תמיד על שלא השכלתי לצפות בתהליך. כאילו ערב אחד
שכבתי לישון עם בחורה צעירה, ולמחרת בבוקר מצאתי אישה זקנה נמה
לצידי. לאחר שמלטף אני את לחיה, אני משרטט באצבע זהירה את
תוואי פניה, בוחנם כאילו היו מפת חיים - המצח, האף עד קצהו,
דרך רפרוף קל על פיה לעבר הסנטר המחודד מעט, אשר ברבות השנים
נתווסף לו אח תאום. וחוזר ומלטף באצבעי את שפתותיה, אותן
השפתיים אשר היו פעם אדומות כשושן ומלאות, אך החווירו והצרו עם
השנים ואשר בד-בבד המעיטו יותר ויותר בצחוק, בחיוכים ובדיבור.

בעת עשותי זאת, אני מריץ בראשי את שלל נשיקות העבר אשר זכיתי
להן משפתיים אלו: הנשיקות המהוססות וחסרות הניסיון שהתנשקנו
בסתר בהיותינו בני עשרה, אותן נשיקות אשר הפכו מיומנות ולוהטות
יותר ויותר עם כניסתנו לעשור השני לחיינו. אותן הנשיקות אשר
פסקו לפתע, כאשר הבנתי כי היא עומדת להתחתן עם אלישע. אפילו לא
טרחה לספר לי על כך. צריך הייתי להבין זאת  בין השיטין. ראיתיה
עוסקת בסידורים. הולכת עם אימה לקנות שמלת כלה לבנה, את הוריה
עוסקים יומם וליל בגיזום הצמחייה בחצר ביתם לקראת האירוע,
יומיים תמימים סירבה להתראות עמי - אמרה שהיא עסוקה בהכנת
ההזמנות. מוקדם יותר אף היתה לה עזות המצח לנסות ולבקש את
עזרתי בהכנת רשימת המוזמנים, אך כאשר ראתה את סירובי המוחלט
לסייע לה בכל דבר הקשור לחתונה הזו, נפנתה ממני ועשתה הכל
לבדה.          
עד לתחילת הארגונים הללו, לא שמעתי רבות על אלישע. מידי פעם
בחצי אוזן, קלטתי 'אלישע' פה ו'אלישע' שם, בטון מרכל, אך כאשר
הייתי מתקרב מייד נסתתמו הפיות ולא המשיכו לדבר עוד באותו
הנושא. גם היא, אשתו, לא אמרה לי עליו מילה, מעולם. אמת,
לעיתים קרובות נהגה לקרוא לי בשמו, אך פירשתי זאת כמעין שם
חיבה שהדביקה לי. משהובהר לי עניין החתונה, פסקו הנשיקות.
תקופה מסוימת סירבתי לדבר עימה. היא באה והידפקה על דלתי, שלחה
לי מכתבים, וטענה שהיא מבינה שאני נלחץ  וכי איני צריך להיות
ילדותי כל כך. 'ילדותי' היא קראה לי, היא זו שהולכת ומתחתנת עם
אחר, ולי היא קוראת 'ילדותי'. התעלמתי לחלוטין מכל פניותיה.
הייתי יושב בביתי, בוהה נכחי, ומאזין לקריאותיה מעבר לדלת,
מתחננת שאצא אליה, אדבר איתה, דוחקת בי לשתף אותה, לא להאטם
בפניה. כעבור כמה חודשים אשר זו היתה מציאותם היומיומית,
התרככתי. פתחתי בפניה את הדלת, והנשיקות חזרו.
הפעם הן היו שונות מבעבר. נשיקות מאופקות, למודות סבל. נשיקות
ללא שיניים, בשפתיים רכות ולשון עדינה, מהססת להתמסר. נשיקות
שכל הוויתן פחד - פן יפתחו פצעים ישנים. ולאחר עניין החתונה
והפיוס, היא החלה לבוא לביתי מידי ערב, עם תום עבודתה. שם החלה
שגרת חיינו, כפי שהינה גם כיום: היא מגיעה הביתה, ניד ראש,
מכינה ארוחת ערב, שפעם עוד נהגנו לדבר במהלכה. לאחר מכן, ישיבה
בסלון, לעיתים על כוס קפה, פעמים אחרות תוך קריאת עיתון או
האזנה לרדיו, ואח"כ הולכים לישון יחדיו. בבוקר היא יוצאת
לעבודה וחוזר חלילה.
משהשתגרו חיינו, כך גם הנשיקות. ממגששות, הפכו למעט נועזות
יותר, ומהר מאד הפכו יבשות, שגרתיות, משועממות אפילו. כמעט
נשיקות של כורח, ושמו של אלישע שוב לא הוזכר. היא הפסיקה לפנות
אליי בשם, ובכלל כבר התמעטו פניותיה אליי עד מאד. וכעת, כעת
הנשיקות הן של קבלה. קבלה של החיים כפי שהם, ללא הכוח, ואולי
אף ללא הרצון, לשנותם. קבלה של זה את זו ושל החיים
המשותפים-נפרדים בהם בחרנו. קבלה של הגוף המזדקן ושל הפה
שהתרוקן ושל השיער שהאפיר.
הפעם, בעודי משרטט בעדינות את שפתיה, היא פוקחת עיניים ומביטה
בי במבט ספק חומל, ספק מלא ציפייה. אני גוחן לעברה ומנשקה, שוב
נשיקה ללא שיניים, כבעבר, אך הפעם - פשוט כי אין. לא לה ולא
לי. כל גופי דרוך, מאזין לצלילי גופה, חש את שדריה. לשונה
ושפתיה מתמסרים לי כפי שלא העזו מעולם, מאפשרים לי לעשות בהם
כרצוני, ונענים בקשב לנגינתו של פי. היא מסובבת את גופה כלפיי
ומתקרבת אליי מעט, בגישוש, כמעט ונצמדת, אך לא ממש מעזה. אזרתי
עוז, איני יודע מהיכן, ובחוצפה של פעם בחיים, כאדם אשר אין לו
עוד מה להפסיד, שאלתיה: "התרצי לשכב עימי?". רועד ומבויש על
עילגותי הנחפזת, וכבר כמעט מתחרט על שהרשיתי למילים להחליק אל
מחוץ לראשי ולהגשים עצמן, אני שוכב לצידה בציפייה דוממת. היא
מביטה בי. תחילה אי אמון מבעבע בעיניה וגולש מהן החוצה, מתגלגל
על שדיה ובמורד בטנה, לבסוף שוקע ונספג בטבור. היא צוללת אל
תוך עיניי, בחיפוש אחר זיק של לצון. משאינה מוצאת זאת היא נעה
מעט על משכבה, ואני רואה, בהכרת תודה, את עיניה מתמלאות שוב,
הפעם הן מוצפות בהסכמה אילמת. אנו מתפשטים אט-אט, כל אחד
לעצמו. סוף סוף, אני חושב לעצמי. סוף סוף.                    
                         
                                 



היתה זו עבורנו הפעם הראשונה. אמנם, אני ביקרתי אצל זונות
פעמים ספורות במהלך חיי, אך לא עשיתי עימן הרבה, ואף המעט
שעשינו גרם לי יותר סבל מאשר הנאה. והיא, איני יודע אם היתה עם
אלישע, היא לא דיברה על כך, ואני לא שאלתי, אך לאחר מעשה מלמלה
בשקט, כמעט לעצמה: 'הו, אלישע, זמן רב כל כך עבר...'.  קמתי
אני להחליף את הסדין המוכתם בדם בתוליה, כתם אשר היא סירבה
לראותו. עשתה נסיון או שניים להזכיר לי - כי אמור אני לדעת
שכבר אינה בתולה. ושואלת היא ובעיניה כאב: "הכיצד כבר שכחת?".
הוצאתי מן הארון, ללא אומר, סדין לבן, נקי ומגוהץ, ומתחתי אותו
בקפידה על המזרון. היא ישובה היתה על כיסא הנדנדה הישן שליד
השידה ומיררה בבכי לפרקים. אוסף אני את פינות הסדין המוכתם
ונושאו בדממה לעבר סל הכביסה שבאמבטיה. בטרם כניסתי, שולח אני
יד למתג החשמל, מדליק את האור ופותח דלת חדר האמבטיה. לנגד
עיניי נגלית גופתו התלויה של אלישע, צווארו קשור בחבל לטוש
במקלחת, וראשו הנפול קדימה, שוקע אל תוך חזהו חסר החיים. אני
ניגש אליו ותופס את פרק ידו ומחפש דופק. איני מוצאו. פניו
כחולות והוא אינו נושם. בעודי מביט בו, חסר תחושה, הוא מרים את
ראשו, עיניו נגוהות בזוהר טירוף, ואומר לי: 'אתה רואה? אתה הוא
האיש הכי חשוב בעולם.' הוא אומר זאת בקול חלול כמוות, ובסיימו
שב ראשו וצונח.
אני מטיל את הסדין לסל הכביסה, ומסתובב ושב אל חדר השינה. שם
אני מרים בעדינות את אשתו של אלישע מן הכסא, מניחה על המיטה
ומלטף את שערה המפורע, תוך שהיא נרגעת אט-אט מבכיה. בבוקר,
לאחר צאתה לעבודה, הולך אני אל חדר האוכל המשותף, מתיישב שם אל
השולחן הפינתי הקבוע שלי, עם דפדפתי העבה המוצמדת ללוח העץ
הקשיח שלי. לאחר רגעים ספורים בהם אני מוצץ את קצהו של עפרוני
הכתום חסר המחק, אני מתחיל לכתוב בשצף. ולראשונה בחיי, גם יש
לי על מה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 26/12/04 0:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
צופן ארגמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה