עדה של ילדים וזקנים התאספה למרגלותי, קרוב אבל לא קרוב מידי
לקדושה אותה סימלתי בעיניהם. אני הייתי האיש שראה יותר מדי,
הנביא, או אם תרצו. שליח האלוהים. זקן ארוך ולבן הסתמר מפני
לצדדים ולמטה, עיני רושפות ודיבורי תזזיתי מהפנט.
בעיירה שדרות שאחרי המלחמה, יצא שמי ברבים כנביא "השרוט", האיש
שברח מתל-אביב רגע לפני שהוחרבה ע"י האומה הערבית הגאה. אני
הייתי האיש שחווה את האמת במלואה, חווה את החורבן, ויצא בריא
ושלם. אין לי הסבר מדעי לכך שדווקא אני שרדתי מכל האנשים
בתל-אביב. והנותרים, הם הפליטים הפזורים בערים שלא היו מרכזיות
ואשר לא היו יעד לפצצות הגרעין העירקיות והאירניות.
ואיך שרדתי? פצחתי בסיפור הקבוע של מעשה ההארה והישועה שלי,
וההישרדות שלי את התופת, בעוד קהל מאזיני דומם ומרוכז בתנועות
שעושות שפתי מתחת לשפם זקני.
המזל שיחק לי אני חושב, לי ולעוד כמה עשרות צעירים שרקדו
במועדון מחתרתי באחד ממרתפי העיר תל-אביב. אני נזכר באותו
הלילה הרה האסון. חלל קטן ובו מתנגנת מוזיקה רועשת, קצב
מונוטוני, ובחוץ טלויזיות בקול רם, מהבתים ומדוכני הפלאפל.
דראמה חדשותית נוספת, משבר נוסף מול מדינות ערב לאחר שרצועת
עזה והערים הפלסטיניות נכבשו שוב מחדש, והממשלה שלנו החלה
בעבודות סלילת הכביש הממוגן שיוביל אל המקדש השלישי של העם
היהודי בירושלים הבנויה מחדש, כביש זה יחצה את כל הארץ ויהווה
עמוד שידרה תחבורתי לשימוש בטוח לקהל המאמינים היהודי.
אבל את מי זה מעניין? אני רוקד, וגם עשיתי מינוי לשירות הבולאי
של מר הופמן. פורק אגרסיות, ושוכח מי אני. ואז, באמת שכחתי מי
אני, או אולי נזכרתי מה אני?
בשלב מסוים לא ידעתי אם אני באמת קיים, כלומר לא הייתי בטוח
לחלוטין.
הבטתי דרך עיני, שמעתי באמצעות אוזני, חשתי את גופי בגופי,
נשמתי בכבדות, והספק נותר על כנו. חשבתי שאני חושב, זכרתי
שחשבתי, אבל בצורה מעומעמת. וכל זאת מבלי לדעת בוודאות מי
אני.
המציאות כתפאורה, ארעית, אני המציאות. המקור לכל מה שקיים,
הייתי אלוהים, זה המכיל את כל השאלות והתשובות האפשריות. ראיתי
את המחשבות, ראיתי את הצלילים באור וצבע ובמרקם, ראיתי את טעמה
של סוכריה הנמצצת בחיכי. הכל היה בעל יופי שמימי וכיעור שטני.
ריחפתי בין גלקסיות אין סופיות, הייתי גבר, תינוק, אישה וכלום,
שום דבר, ריק.
ובכדי לשמור על שפיות שתאחז למעני במה שהייתי לפני כל מה שקרה,
ניסיתי להיזכר בעדינות מי אני, או לפחות מי הייתי. חרש ניסיתי
לצוף במשרעת שנוצרה תחת גל העדר המודעות שעמד תלוי מעלי רגע
לפני שישטוף אותי ויטביעני בתוכו.
להרף עין חשתי בכאב האנושי, בעונג האנושי ובמסדרון הארוך והאפל
בו כולנו פוסעים בדרכנו לשום מקום. הכאב הקצר אך הבלתי נשכח
השיב אותי להכרה חלקית בכך שיש לי קיום נוסף והיסטורי מעבר
להיותי אלוהי הרגע.
הדמויות שפגשתי בהן מבעד לאדי המוזיקה ולענני הצבע, היו ספק
אנשים ספק דמעות זולגות בעלות פנים המנתרות ומרצדות כרעש סטטי.
מילים שנאמרו כמו ניתזו מאוזני ונקלטו מעוותות. בהביני שאני
מבין כי אני מנותק נוכחתי שהתקווה שאחזור קיימת. נולדתי מחדש
בעולם של מישורים גאומטריים עקומים, לא היה קו ישר אחד בחדר,
ומצד שני אני לא בטוח שהיה שם חדר. שלחתי את היד קדימה למשש את
הקיר שתחם את החדר, וגיליתי סתירה בין שני החושים. אולם עקב
היות שני החושים חברים טובים למדי של הכרתי התקשיתי להכריע
ביניהם.
כאב עמום בקיבתי, כך נדמה, שילח אותי ממשש קירות ופרצופים של
אנשים, במשך זמן שהיה מספיק להיווצרות היקום מחדש, אל עבר
המקום המשוער של בית הכיסא.
אווווו, החרא, משלב בתוכו מספר תכונות קיומיות בסיסיות.
ההנאה שבחרבון, משלבת מיניות, פליטה, חיכוך, הקלה, ריכוז, ריח
חריף של חיים.
החדר שבו החרבון נערך, מחובר בצינור ישירות אל האוקיינוס, אל
הלב הפועם של ערש האנושות.
"אני מחרבן משמע אני קיים", חזרה הכרתי אל עצמה, מגמגמת, לזמן
קצוב.
ולפני המחשבה עצמה, עוד בטרם נולדה, היה החרבון. פליטת הצרכים,
הפעולה הבסיסית של
דיפוזיה דרך דפנות התא. תחילה הייתה הכימיה, ואח"כ המחשבה.
תחילה נולדה התולעת, המפרישה ורק לאחר מכן גם החלה לשאול את
עצמה שאלות קיומיות.
משימת החיפוש אחר משהו שנראה כמו אסלה פנויה הייתה באחריותה
הישירה של הכרתי חסרת ההכרה, אבל לך תמצא אסלה פנויה כשהכל
מבעבע. המציאות כאסלה, אני מחרבן משמע אני קיים, ומרגע לרגע
הרגשתי קיים יותר ויותר.
לבסוף, האסלה הגיעה אלי, כלומר אני לא זוכר שהגעתי אליה, אז
אני יוצא מנקודת הנחה,
שמשום שחשבתי עליה המון, ובאהבה. היא פשוט החליטה לבוא.
היא רבצה בקרקעית החדר לבנה וצחורה, ואני מעליה גוחן, נואק,
נושף, ולבסוף פולט באנחת רווחה
את אשר על ליבי ועל ישבני. וכהרף עין חדלה היא מלהיות צחורה,
והפכה חומה, נוטפת.
זה העניין עם פעמים ראשונות, אף פעם זה לא יהיה אותו הדבר עם
אותה אחת. וכמה שלא תקרצף
וכמה שלא תשטוף, תמיד יוותר הזיכרון החום והמלוכלך של הפליטה.
וטוב שכך, אני חושב. הדרך היא תמיד קדימה, בחיפוש אחר צחרות
חדשה.
הוקל לי, ואפשר לשקול את זה ואף להוכיח.
נפרדתי לשלום מאהובתי שפעם בהקה, העתידה לשאת את פירותי אל הים
הפתוח, אל התקווה.
ושבתי אל האולם הגדול שבו החל מסעי, והחילותי לרקוד, קל
כנוצה.
אבל למה בעצם לרקוד, אם אתה הריקוד, אתה הצליל, הקצב.
הבטתי בצלילים, ראיתי אותם נפרשים אל מול עיני, הצלילים הם
צבע, תמונות שברי זיכרונות.
רגש, אהבה, חשק, תאווה. ואז ראיתי את המחשבות.
לראות את המחשבות זה כמו, לראות את כל מה שאתה, וזה בהחלט
מעורר השתאות ויראת
כבוד. ואז העזתי ושאלתי, מי אני?
וראיתי, במו עיני ראיתי, מי אני, וככול שאכביר במילים, כך ארחק
ממה שראיתי.
אבל ראיתי תינוק,ילד,גבר, אישה, גלקסיות, כוכבים, חושך אור,
שקט, רעש, והכל זורם להכל
מתחלף ופועם.
אני חושב שראיתי את אלוהים, אבל אני מקווה מאוד שהוא לא ראה
אותי, לא נעים,
בכל זאת להציץ על אלוהים בלי רשות, קצת כבוד!.
אבל למרות שאני כמעט ובטוח שהוא לא הבחין בי, איני יכול לומר
בוודאות שמה שקרה בהמשך הוא אינו תוצר חרון אפו של האל הטוב.
ואז נפלה הפצצה הראשונה, ואני הייתי בטוח שמר הופמן התעלה מעל
עצמו והפעם בתצוגת זיקוקי הדינור המדהימה שהציג בפני. ולמרות
החום הרב שנוצר, וגל ההדף ואולי בזכות היותי מצוי במרתף,
נותרתי חי. מסיפורים ששמעתי לאחר מעשה, מסתבר שחלק קטן מהאנשים
המשיך לרקוד גם שהחשמל ניתק, מכוח האינרציה. אני הייתי ביניהם
ולכן ספגתי פחות קרינה מאשר החברים שפרצו החוצה בזעקות שבר
בכדי לראות מה קרה או קורה, או יקרה.
"בכל מקרה."
וכאן ננעצו בי המבטים הקשובים, של קהל מאמיני, ביתר שאת, בכדי
לקלוט כל שבריר ממלותיי הקדושות והמוארות.
"בכל מקרה", זה היה הרגע שהבנתי שלא משנה כמה תנסה ותילחם
ותתאמץ ותדבר, ותאמן אנשים, ותתכנן תכנונים, ותבנה פצצות
חכמות, ותיזמום מזימות, ותתפלל, ותלך לכנסים, ותקבל פרסים,
ותאהב, ותוערך, ותהיה חסיד אומות העולם, ותהיה רשע, ותאכל
פרינגלס.
בסופו של דבר זה הכל תלוי ב - די ג'י, שם למעלה, בקופסא הקטנה
שלו עם כל התקליטים הישנים של הדורות הקודמים והתקליטים החדשים
של לייבילים קולים שעוד לא יצאו לאור. בסופו של דבר, או אולי
בעצם, בתחילתו של דבר. אם המוזיקה באמת טובה, המסיבה תמשיך גם
אם המוזיקה תיפסק, גם בלעדיך, גם בלעדי, וגם כשאין כבר מי
שיעמוד על הרגליים, המסיבה תמשיך, התקליט ימשיך להסתובב גם אם
הוא שרוט או סתם ניתך מחומה ואורה של איזה פצצה אטומית חולפת.
"אז קדימה לרקוד", סיימתי את סיפורי בקול מצווה. ונוכחתי כיצד
עוזרים הצעירים למבוגרים מהם לקום על הרגליים שבעות הקרבות
ושלפוחיות הקרינה, ולנוע לקולו של מקצב נעלם, בלתי קבוע, כאוטי
משהו.
והם רקדו. |
