כשהתכסיתי בה לפני השינה בעיר זרה
היא סיפרה לי מתלאות יומה:
"שער נשיקותיי הכבדות טעמו ככאבים קשים
של אהבות דקות". שפכתי לפניה בלשון אמי
את תלאות יומי שלי: "תפילות יהודיות
נכתבות בלשון רבים, ואני יחיד
חסר קהל קדוש במקום הזה".
אחר-כך העיניים בכו עד זוב דמעות,
אבל אני ידעתי לסרב - באוזניה דיברתי עליהן
בלשון עתידות כשאמרתי: "אולי הלילה אבכה
אל כף ידך".
היא ידעה לשמוע הבטחות
בתוך פירורי יפחות-קולי, ואמרה: "אתה תבוא
בשער נשיקותיי הכבדות, וכעולה רגל תטפס
מכפות רגליי עד שתטמין פתקים בגופי
בכפלי בשרי וחריצי עורי".
גדר בונה עצמה ביני ובין עולם ועננים לובשים
אותי רפוי, ממתינים לנפלאות. באמצע נסיעת חצות
חזרו דמעות להשפך מן הפצעים ובלי שנהג המונית ישמע
לחשתי לעצמי: "סוד עזיבתי בקסם עצימת עיניים".
בינתיים סלסלה בראשי קבצנית-מילים בת עשרים
מילים שלחשה לעצמה: "סופי אינו בציפורני אצבעותיי.
הוא בחיוך", וידעתי שעכשיו היא תשמע אותי כשאומר:
"כשפרפר נולד מתוך פרפר
לרגע לארבע כנפיים יש גוף אחד.
ואם גוף נולד מתוך גוף
לרגע לשני לבבות יש קצב אחד".
היא לא התעכבה על טעויות בביולוגיה, רק חזרה על דברי:
"סוד עזיבתך בקסם: הורדת על אישונים עפעפיים
כדי שלא לראותה בעיצומה של שעה ענייה".
ידעתי שלא אוכל לספר לה על גבורת השולחן לא לקרוס
תחת מילותיי המבוזבזות, או על חוכמת המראה לא להתנפץ
מול המבטים בהם אני מתקשט, ותחת הכל התחננתי לפניה:
"בשעה ענייה זאת המילים הן כפות ידיים פקוחות לנדבות,
ועיניים קוראות הן קהל-רחוב אדיש שבשרו זר ללבנו,
לב הקבצנים".
היא השיבה לי בחרדות שחלחלו עד אל קרקעית גרונה
קורעת בגופי שערים שערים להפנט את שפיותה ויתמותה,
וקראה: "קשה לי לאסוף את בדידותך ברחובות העיר הזאת,
קשה לי לאסוף את בדידותך אל תוך הלילה הזה,
כשבדידותי שלי עדיין גונחת את עצמה
נשפכת דרך חלונות אל בין המדרכות
רגע לפני התפרקות הצער
אל תוך עצמו".
קשה לי לאסוף את בדידותה, קשה לי
לאסוף אלי את בדידותה, כשמאחד מחלונות השכנים
נשפכות גניחות אישה אל אספלט הרחובות
רגע לפני התפרקות האושר
אל תוך עצמו. |