אני מחפשת את אלוהים בתוך ספל הקפה של יום שבת
אבל הוא לא שם.

אני אוהבת את גדי שלי
שעכשיו הולך לסיירת
וחושבת מה יהיה אם הוא לא יחזור.

אבל אלוהים לא שם.

ואלוהים לא מנחם
ואלוהים לא מעקצץ
כשאני מביטה בתמונות של ישו
ומכחכחת בגרוני כשם שהמחשבה
על אלוהים אחר
מעקצצת בקצה אצבעי
המחזיקה תמונה של מריה הקדושה.

מספר שנים קודם עוד הרגשתי את אלוהים,
לוחש לי טרם הייתי נופלת לישון.
היה מספר לי מעשיות על החברים הרחוקים שלי
ומבטיח להיות לצדי.

אבל היום, האלוהים האוניברסלי
שנמצא בכל מקום
לא נמצא בלב שלי.

הוא נשאר תלוי
מעל המיטה של גדי.

אחרי שגדי יצא למארב תליתי תמונה
של תלולית עפר,
כאשר ברקע הרחוק עומדת ילדה קטנה
מחזיקה פרח.

חבר הילדות שלי
צילם אותי שם,
ליד בית ינאי.

כשבאו להודיע לנו על מותו
הדבר הראשון שאני זוכרת הוא
מבט מטושטש לעבר התמונה
וגדי היה שם.
ואחרי כמה ימים
גם גדי נטמן בתלולית עפר.

שמעתי כבר שזה "סינריו" קלאסי של איבוד אמונה
אבל האמת שהייתה לי אמונה גדולה מאוד
גם אחרי שהוא נפל.

האמנתי שהוא יחזור.

שהוא יחזור עם העיניים הירוקות
והמבט החצי מתבייש.

עם הציניות שמתה כבר לצאת
אחרי שבועיים בשטח.


האמנתי באלוהים הרבה זמן.

עכשיו זה נראה כאילו
אף אחד מהם
כבר לא כאן.