את שירה הכרתי בחנות ספרים ירושלמית. היא פנתה אלי כשהניחה
בטעות שאני עובד בחנות וביקשה להזמין ספר מסויים. הארתי לה
פנים, רשמתי את שם הספר שביקשה ואת פרטיה כמובן.
חרשתי את כל המדינה עד שמצאתי את הספר. התקשרתי אליה והתוודתי,
שירה חשבה שאני חמוד ומשעשע ובתמורה הבטיחה להפגש איתי. נפגשנו
על חוף הים בלילה. הייתה בת עשרים ואני בן עשרים ושש. היה לה
שיער חום חלק עד הישבן. תווי פנים עדינים ושובבים ועורה נעים
למגע. יפה ומלאת תום. מצאתי חן בעיניה, זה היה ברור לפי האופן
שבו התבוננה בי. היה לה נעים להסתכל עלי, מידי פעם הגניבה
מבטים לזרועותי השריריות ולצווארי. השיח ביננו קלח, הזמן ביחד
נעם, טיילנו קצת על החוף ואז התיישבה על החול. התיישבתי לצידה
ואחר כך מאחוריה. נשענה עלי ושלחתי יד אל בין שדיה. שאלתי מה
דעתה ומתוך מבוכה שאלה בחזרה לדעתי. התנשקנו וידענו אחד את
השנייה באהבה, עוד באותו הלילה. זה היה כל כך אמיתי וטהור
ורצוי ונרצה שלא יכולתי להאמין שדבר כל כך טוב קורה לי. אחר כך
נסענו בחזרה לירושלים, היא עברה בבית אימה, נטלה לעצמה מעט
בגדים ועברה לגור אצלי.
אהבתי אותה, אהבתי כפי שלא אהבתי מעולם וכפי שלא אוהב לעולם.
אחרי ארבעה ימים שהסתגרנו בבית כמו שפנים התחילו לה כאבים
בשלפוחית השתן. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת ולקחתי אותה למרפאה
של מגן  דוד אדום. הרופא  עשה לה בדיקת שתן או משהו כזה, קבע
כמצופה שיש לה דלקת בדרכי השתן, נתן לה רספרים ועוד קצת כדורים
לשיכוך הכאבים. מאוד הביך אותי שגרמתי לה להיות חולה.
באותו הלילה נעשה קר מאוד. הגענו הביתה וחיממתי לה מגבת. הנחתי
אותה עליה וכיסיתי אותה עם שמיכת הפוך. התנצלתי בפניה בגמגום.
שירה הסתכלה עלי במבט משועשע ואמרה שאני "מפנקן ומתוק".
הצמדתי אותה לגופי ולשנינו היה ברור שמשהו נרקם ביננו.
אחרי יומיים הכאבים שלה החריפו. התקשרה לאמא שלה שהסתברה
כגניקולוגית . לקחה אותה לבית החולים ואשפזה אותה. אובחן
שהדלקת החלה להתפשט לה בכל הגוף. חיברו אותה לאינפוזיה והעמיסו
עליה אנטיביוטיקה. כשהגעתי לבקר, אמא שלה בכתה לייד מיטתה.
הסברתי שאני יאיר והיא תקעה בי מבט כזה של: "חתיכת חרא, תראה
מה עשית לבת שלי עם הזין המטונף שלך". יסוריי המצפון שלי גאו
והחריפו. רציתי ללטף את שירה כדי לתת בה כח. הרי ברור שלמגע
שלי היה משמעות עבורה. אבל לא יכולתי לשאת את המבט המאשים של
אימה. פרצתי בבכי, סיננתי בקושי "סליחה" וברחתי משם. אחרי
שלושה ימים שנאבקה על חייה אמא שלה שלחה לי צילום של תעודת
הפטירה, כדי לרכב לי על המצפון עוד יותר. מכרתי את כל שהיה לי
וברחתי להודו. הצטרפתי למנזר של נזירים בודהיסטים וניסיתי
למצוא לעצמי מרגוע.
עכשיו מה אתם רוצים מהחיים שלי? פואנטה? אז הנה קחו פואנטה:
היא לא מתה. גיליתי את זה אחרי שלוש שנים, אחרי שהגיע למנזר
איזה ישראלי בשם עידו,  שעבר עם שירה את אותו הסיפור שאני
עברתי והחליט כמוני לברוח. מה שנקרא עולם קטן. נסענו בחזרה
לארץ כמו שני חברים ותיקים. שכרנו חוקר פרטי שגילה לנו ששירה
כנראה אובר ואגינאל סנסיטיב, אבל בלי קשר לזה האמא הגרושה שלה
אובר פרוטקטיב. היא מספרת לה שכל הגברים אותו
הדבר-אפסים ופחדנים. מזיינים, נבהלים מלקחת אחריות ובורחים.