ישנו דבר אחד שאני מתחרטת עליו מילדותי, בעצם אני בטוחה שישנם
עוד המון שכאלה, אבל המקרה הזה חוזר כל פעם לזכרון, וזורק עליי
את האשמה הלוך וחזור...אולי אם אעלה אותו על הדף יהיה יותר
טוב, ואולי לא, אבל לפחות לא אכחיש אותו יותר.
אני לא זוכרת באיזו כיתה זה קרה, אבל זה היה בכיתות המוקדמות,
אולי ב' או ג', משהו בסגנון, הייתי אצל עומרי שבזמנו היה חברי
הטוב ביותר, היינו אצלו, שחקנו קצת את "הרמז" אני חושבת שגם
אז, כמו היום, לא ידעתי באמת את החוקים של המשחק, אני משערת
שבגלל זה הפסדתי, אני חושבת שגם נתי היה איתנו, אך זה פרט לא
כל כך דרמטי וחשוב למקרה שלנו...אז בכל מקרה, שחקנו ונהננו,
באותה תקופה הטראנד החדש היה מחזירי האור החמודים האלו, קצת
דומה לסמל הזה של ש"ס אתם יודעים, עם האצבעות, אני ממש אהבתי
אותם, לא היה לי כזה, אבל השלמתי בליבי עם העובדה הזו, גם
בילדותי למדתי  לקבל שלא כל מה שרוצים משיגים....סיימנו את
המשחק ועומרי הלך לחדר אחותו לא זכור לי למה, אני ישבתי על
המיטה שתמיד נגעלתי ממנה, כי ריח של שתן חזק נדף ממנה, בסתר
ליבי תמיד לגלגתי קצת על עומרי שהוא עדיין עושה במכנסיים, אך
מי אני שאלגלג, אחת שעד גיל 4 לפחות פחדה להפרד מהמוצץ. אז כמו
שאמרתי ישבתי שם, וניסיתי לסתום את האף כמו תמיד, וראיתי את
המחזיר האור היפה והמוכר של עומרי, הוא היה קשור בשרוך בצבע
תכלת, והוא היה כל כך נוצץ ומקסים...אז פשוט קמתי, לקחתי אותו
הכנסתי לילקוטי הורוד עם הגב הקשיח שאימי הכריחה אותי לקנות
בכיתה א', וכשעומרי חזר היה לי קצת קשה להסתכל עליו , לחייך
שוב כמו מקודם, אז לא הבנתי כל כך למה,היום אני כבר מבינה...אז
הלכתי משם...
אחרי כמה ימים המנהלת שלנו, לילי, שהדבר היחיד שאני זוכרת ממנה
זה העיניים האלו העיניים הטובות והמבינות האלו שלה, נכנסה
לכיתה שלנו, ושאלה על המחזיר אור של עומרי , אני בלעתי את הרוק
ולא הגבתי...לילי התחילה לומר שיש גנבים פה, גנבים בכיתה, והיא
לא יודעת איך לקבל את התופעה הזו, כי גנבים הם אנשים רעים (מה?
אני? רעה?) עדיין לא פציתי את פי...אחרי כמה ימים זרקתי את
המחזיר אור החמוד, לא יכולתי להסתכל עליו, וגם פחדתי שאולי
יתפסו אותי ויבינו כמה שאני ילדה רעה
כי בינתיים רק אני ידעתי זאת, ואולי גם לילי...
אולי זה נשמע כמקרה טפשי, אבל באמת שאני מתביישת בו, ועד היום
ניסיתי שלא להזכר בו, ואם קרה שהוא קפץ לראשי דחפתי אותו ישר
החוצה, אבל הוא דיי עקשן, והוא מידי פעם חוזר, וצובט אותי
ומקניט אותי, ומנסה לחשוף את רעות האמיתית, רעות שנתנה לנצנוץ
היפה הזה לתפוס את עיניה, שנתנה לעצמה לבגוד בחבר, שגנבה את
היהלום מבלי להניד עפעף...אני מסתכלת מידי פעם באלבומי תמונות,
יש שם כל כך הרבה תמונות של עומרי, תמונות של שנינו שחיפשנו את
הכלבה שלי מנטה לזקנה וצחקנו כל כך, תמונה שלי בוכה בגן הילדים
עם השמלה הלבנה שאמא כל כך אהבה ודמעות בעיניים אחרי שלקחו לי
את הבובה ועומרי יושב לידי על החול קצת נבוך עם עיניים עצובות
שמשתתפות בצער שלי...עברתי איתו כל כך הרבה ובגלל מחזיר אור
מטופש ונוצץ הרסתי את הכל, והוא אפילו לא יודע למה, בטח חושב
שבאשמתו, עומרי היה כל כך תמים, כל כך ילד, ואני הייתי רעה,
ככה לפחות לילי חושבת וגם אני...אפילו עכשיו כשאני מסתכלת
בתמונות קשה לי להסתכל בעיניים החומות והגדולות שלו...וכשהוא
עובר לידי ברחוב אני אומרת שלום מבוייש ומנסה להסתיר את המחזיר
אור שצץ לו פתאום ויושב על ראשי ומראה לעולם וגם לעיניים של
עומרי למה רעות הוללכת עם ראש מושפל ועיניים באדמה, מקווה שיום
אחד הוא (המחזיר) יתגבר עליי, יתגבר על כל מנגנוני ההגנה
שלמדתי כל כך יפה להפעיל נגדו, וסוף סוף אני ולילי נוכל לשבת
רגל על רגל ולנשום לרווחה,כי קשה להסתיר סוד כל כך גדול כל כך
הרבה שנים...ואולי אוכל לחזור ולהביט שוב בעיניים של עומרי
ולשבת על המיטה שלו שאני מניחה שהזמן כבר הצליח להתגבר על ריח
השתן מהלילות הארוכים...


מקווה שעומרי יסלח לי, למרות שהוא לא כל כך יודע על מה...