הלילות האלו מתחילים להפחיד אותי.
העייפות הגרומה הזו שמלווה אותי בכל אשר אלך.
בדידות, זה לאכול שוקולדים באריזות זהב מרשרשות, לפתוח אריזה
אחר אריזה בשתיים בלילה רק בשביל הרעש, אולי בעצם אנחנו לא
לבד.
אני כל כך עייפה, העיניים שלי רוצות להעצם באמצע הדרך רק כדי
להמנע מאור הבוקר המטריד, עוד סימן שהחיים ממשיכים ואני אפילו
לא בתוכם.
עוד יום נולד בצירים מכאיבים של הלילה, עוד מחשבות נמסות
בראשי, נכנעות לפיתויי הבריחה שלעולם הזה יש להציע.
הזריחה האדומה, תינוק הייסורים של החושך והבדידות, מאיר את
כאביו אל תוך חיי, ואני רק רוצה לישון.
פותחת עוד אריזה של שוקלדים ארוזים בקפידה באריזות זהב
מבריקות, רישרוש יוקרתי מקדם את פני כשאני פותחת אחד ועוד
אחד.
וכלום לא מעביר, כלום לא עוזר, את הגלגל המטורף הזה שנקלעתי
אליו אי אפשר לעצור, אי אפשר לרדת.
"תעצרו!", אני צועקת, ומנסה לעצור את הבחילה שעולה בי מסיבובים
בלתי פוסקים.
אין למעלה, אין למטה, אין פה כלום.
עוד יום ועוד לילה, לידות מכאיבות של אורות נוגים שמסמנים חלקי
זמן ושום דבר אחר.
אני רוצה לעצור, אני רוצה... די, בבקשה.
פותחת עוד אריזה אחת, מתמכרת לרעשים שמפרים את השקט הנורא הזה
שמתפשט בכל עצמותי ואומר לי לברוח.
הלילות האלו מתחילים להפחיד אותי,
הימים כבר מפחידים אותי מזמן.
אין לאן לברוח. |