במקום ללכת לבית הספר הייתי נשארת בבית.
וואלה יופי. נכון?
אבל זה לא כי הייתי טיפשה או משהו. סתם לא היה לי כוח להעביר
את הזמן בשינה בין שיעור לשיעור או להלחץ כל פעם לפני מבחן או
בגרות.
ההורים שלי לא ידעו מזה, הם היו בטוחים שאני תלמידה למופת. אף
פעם לא קיבלתי מכתב הביתה והמורה גם אף פעם לא התקשרה הביתה
(כמה נחמד זה לתת לבית הספר מספר טלפון רנדומלי).
במקום להזמין מונית כל בוקר, הייתי חוסכת את הכסף שאמא נתנה
לי. הייתי הולכת לשכן. הזה עם האופנוע והפטור מהצבא.
היינו יושבים ביחד כל יום ומנגנים ומדברים...
חלמנו על אמסטרדם. אחרי שנתיים שכל יום אמא הביאה לי 20 שקל
(שלא לדבר על חגים וימי הולדת שהביאו לי המון כסף) החלטתי
שנטוס לאמסטרדם. אני אוכל לעבוד שם באיזה בית קפה. אולי גם הוא
ימצא משהו נחמד לעסוק בו.
מצאנו את עצמנו שפוכים ברחובות הקרים בלילות.
כנראה שילוב של שני נון-קונפרמיסטים זה לא משהו מוצלח.
שלא תבינו לא נכון, היה לנו בית. היתה לנו גם עבודה. אבל לא
יכולנו להחזיק יותר משעה בתוך הבית.
היינו חייבים לצאת החוצה ולחפש ריגושים.
ממריחואנה עברנו להרואין, מאמסטרדם עברנו לדרום לונדון וככה
התגלגלנו.
סלדנו מהודו או תאילנד. הרי, אם כבר להרוג את עצמך, תעשה זאת
ברמה. ואל תמות ככה סתם מאיזו מחלה ממארת או קניבל.
היינו כלום והיינו הכל. הכרנו אנשים כמונו.
לאט לאט הפכנו למן שבט. אבל אז אני והוא החלטנו שמסגרת חברתית
גדולה זה ממש לא בשבילנו ועזבנו אותם.
אחרי שש שנים אני פה. עם תינוק יפייפה והשכן שקבור לו אי שם
באחד מבתי הקברות היפים באנגליה.
יש לי גם בעל. עשיר ויפה. שילוב מושלם.
אה, כן, הוא גם נורא נחמד ומתוק.
אז מי אמר לי שלא יצא ממני כלום אם אעזוב את בית הספר? |