לאסוף יחד פקאנים שנשרו מהעץ בחצר, וללמוד ממך איך לפצח אותם
במכה אחת.
לדעת עוד לפני שמגיעים, שנמצא אותך ליד ארון הממתקים, מקדים את
פנינו.
לקפוץ עליך ולהתרוצץ אתך ולשגע אותך, כמו שאף מבוגר אחר לא
מרשה.
להתפלא איך תמיד אתה יודע לבוא ברגע שאנחנו כבר מתעלפים מחום
אחרי כל המשחקים בחצר, ולהשפריץ עלינו מים קרים מהצינור. ולדעת
שרגעי אושר כאלה מותרים רק בילדות.
ללמוד מה זה שיתוף, כשבמקום שהאחד שמצא את האפיקומן יקבל מתנה
גדולה, כולם מקבלים מתנות קטנות יותר.
לצחוק עד השמים כשהעמסת את כולנו על הנדנדה התלויה על עץ
הפקאן, ואז לצחוק עוד יותר כשהיא קרסה וכולנו התגלגלנו יחד על
החול.
ללכת אתך לבית הכנסת בערב שישי, ולהיות גאה שאתה שלי, כשכל
הילדים מתרוצצים סביבך, כי הם יודעים שרק לך יש סוכריות בתא,
שבו לכל השאר יש רק ספרים.
לשמוח כשקראת לי "הקטנה שלי", למרות שלאף אחד אסור לקרוא לי
ככה, אני כבר ילדה גדולה.
לזכור כל פרט מאותו היום, שבו אספת אותי מבית-הספר אחרי
שנפלתי, ודאגת לי כל כך. ולדעת שהכאב של הנפילה ההיא היה שווה
כל רגע.
לזכור איך בשקט-בשקט היית מסדר את השולחן ושוטף כלים אחרי
הארוחה, כדי לא להפריע לכולנו להמשיך ליהנות מהשיחה היקרה כל
כך שלנו.
להתרגש מכך שגם כשכבר לא זיהית אף אחד, עדיין ידעת שאותנו אתה
אוהב, וחייכת וליטפת.
לבכות כשנכרת עץ הפקאן, כי לא יכולת לטפל בו יותר...
להתגעגע לעולם שבו היה איש טוב אחד.
לדעת שאין עוד.

להודות על שנפלה בחלקי הזכות להיות נכדה שלך.
לדעת שמגיעה לך כתיבה גדולה יותר, אבל לא להצליח בגלל הדמעות.

נכתב ביום האזכרה השני למותו של סבא.