היא ישבה על המדרכה המזופטת בזמן שהדור החדש של החתולים
האפורים-לבנים בחן מכל פינה אפשרית את אצבעותיה המלוכלכות
שניסו לפתות את הקטנים האלו בעד לטיפה קטנה וחטופה שבאה להסביר
שהיא פה בשביל לדאוג ואף פעם לא תעלם.
רעש המטאטא נתן לעלמה מן תחושת רוגע לא מוסברת במקצת, אולי זה
נבע משכרון החושים שהרגישה לפני כדקות מספר, או בגלל החיוך
המתוק והמבוייש שבעל המטאטא העניק לה. היא הרגישה תחושת בטחון
שכזו, תחושת בטן נעימה כשרק שמעה את התיפוף הקטן הזה של
המטאטא, כאילו אומר "אני פה,תרגעי קטנה, המשיכי לחלום" ואכן
הרשתה לעצמה לחלום.
בעוד ששחקה משחקים מפתים עם החתולים שישבו סביבה הייתה אוהבת
לחלום בהקיץ, המדרכה הוחלפה בשדות ירוקים, ומכנסי הג'ינס
המרופטות והקוקו המפוזר הוחלפו בשמלת איכרים פשוטה וצמה ארוכה,
הייתה מדמיינת את השמש מלטפת את עורפה וציפורים היו מציצות להן
מפעם לפעם, אכן חלום בהקיץ לתפארת וכמו שצריך...כמה הייתה רוצה
להיות אחת מהדמויות הנהדרות הללו, כמה שרצתה להיות מיוחדת ולו
אפילו במקצת, כמה ייחלה לליטוף אוהב ומבוייש...
חתול אשפתות קטן התישב על רגלה והתחכך וגרגר, והיא נתנה מעצמה
הכל...התבוננה בעיניו, מבקשות הן כל כך הרבה, כאילו הכל תלוי
רק בה, הוי כמה שהייתה רוצה להביא הכל, לעשות הכל, לחלום הכל,
לשנות הכל, הרי ממזמן כבר הבינה שהכל תלוי רק בה, היא זאת
שיכולה וצריכה לבחור, לבחור לעצב את עולם המציאות או את עולם
החלומות (או אולי את שניהם ביחד?) כמה רצתה להיות אחת מן הנשים
החזקות האלו, השקטות והלוחמות, "אבל אני" חשבה לעצמה "אני
לוחמת מבפנים,בתוכי".. היה ברור לכולם כבר שעלמה זו, אשת
החתולים הזו, לעולם כנראה לא תהיה מובנת, בימים של שמש,
כשהפרחים הצהובים והיפים הללו היו פורחים מסביבה, כשהאביב היה
מגיע, היא הייתה פשוט פורחת, הייתה הולכת ברחוב וכאילו מוזיקה
ישנה הייתה מתנגנת לה באוזניה, לרוב הייתה הולכת עם עיניים
עצומות , רק בחברת החתולים ואיש המטאטא הייתה מעזה לפקוח את
העיניים ולתת לחלומות לזרום החוצה... היא כל כך פחדה מהחיים
עצמם, כל כך פחדה מהחורף, משמיכת הנוסטלגיה המוזרה שהייתה באה
ועוטפת אותה כל פעם מחדש, שמיכת נוסטלגיה שהייתה שייכת לעבר
שאף פעם לא חוותה, אפילו לא בעיניים עצומות..כל חורף רצתה
להגיע הביתה גם כאשר הייתה בביתה שלה, היא רצתה להגיע לשמש
וסרבה להאמין שאם רק תנסה להתקרב תשרף כמו כל השאר, בעניין הזה
הרגישה שונה...

היא הרימה את עיניה מעיני החתול הלבנבן וראתה שהשמיים מתחילים
להיות בהירים יותר ויותר, הבינה שהבוקר הגיע ואיתו הקץ
לחלומות, קטפה את הפרח הצהוב האחרון שהצליח לצאת מבעד לחריצים
הקטנים של המדרכה. כמו בכל לילה, נפרדה מן החתולים בטקס אשר
מיוחד רק להם וצעדה לעבר רעשי המטאטא המתוקים;איש מבוגר בעל
פנים מוכרות וטובות הביט בה וקד קידה אשר שמורה למנהגים הישנים
של פעם ושלח בה עיניים עצובות ומבינות, עיניים שידעו פעם לחלום
עד שמציאות המטאטא נחתה עליו וכרסמה בו ככל שיכלה ולא השאירה
בליבו את אפשרות הבחירה שהייתה לנערה...רק כאשר העיניים שלו
היו נפגשות כל בוקר עם אותה עלמה מסתורית, היה נזכר בתחושת
העונג שחש פעם לפני המטאטא כאשר היה נכנס לעולם הדמיון, כשעוד
היה בטוח שיגשים את כל חלומותיו כשעוד הצליח להחיות את
החלומות, עד שכנראה המציאות הכריעה ונתנה בידו מטאטא מקש...