אנשים אומרים שכתיבה זה תרפיה, אנשים אומרים הרבה דברים.

במיטה גדולה, אני הולך לישון, לוקח את אחת הכריות שלצדי, היא
במאונך ואני מחבק. מדמיין שהיא שם, מדמיין את הפנים הרכות שלה,
איך היא מסתכלת עלי עם עיניה האוהבות, הירוקות, שערה החום
והגולש על ידי.  

אני חותם על חוזה עם השטן עכשיו והחיוך הרדום שלך רודף אותי.
חפרתי בור עמוק, טמנתי בו את מחשבותיי, בורח ולא מצליח
להדחיקך.

מעגל של כיסאות ריקים מסביבי, אני עומד ואומר בלב שלם "שלום
קוראים לי איתי ואני מכור... לאהבה", פוקח את העיניים, למה אני
לא יכול להיות נורמלי כמו שאר העולם?

אבל אני לא כמו כולכם, אני יותר טוב, כולכם שקופים, אני רואה
דרכם, אתם מכוערים כמוני. כל שיצרתם נועד למלחמה, להרס. מה עם
אהבה שואלים אתם, ובכן, בעולם אין אהבה. הכל חלק מאינטרס
פנימי, קר ומחושב. עכשיו כשהכאב לוחץ על הלב, אני במיטה ולבד,
חושב שאולי מחר יהיה יותר טוב. כן אה... כמו כוסות רוח למת.

אני עומד מולך, אני שקוף גם.
את לא רואה אותי, אני כמו כולם?
אני אוהב אותך, אז למה זה לא נעים??

חבר טוב אמר לי, "תקשיב לי טוב, הבעיה היחידה שלך בעולם הזה זה
שאין לך חברה עכשיו". וואלה הוא צדק, אני חושב...

לפעמים זה נראה שהחבר הכי טוב שלי זה אני, אני החבר האמיתי
והיחיד שלי. רק באמצעות כתיבה אני יכול לדבר עם עצמי,
אז אל תזיינו לי את השכל על תרפיה.

חושך, לבד, סיגריה, גיטרה ו-
NIRVANA...