ובעוד יום של כמעט חורף הרגשתי בודדה. בין רגע של שנאת
הנבראים ותיעוב הכוח העליון - שנאתי את הגישה המתנשאת. אותה
גישה שמתלוננת ומקטרת, והעיניים בוחרות שלא להבחין מסביב; שכן
בכל צעד ושעל באוויר הפתוח, אני עסוקה במלמול קללות ומפסידה
את האוזניים הקשבות האלה.
העצים.
ושנים שעומדים, ושנים שמוכנים שאבוא - ודאי שאבוא, אארח חברה.
יצאתי מובכת מעט מהתגלית המאוחרת. ישבתי ושוחחתי עם אדון עץ.
אדון עץ סיפר לי שהוא מרגיש בודד נורא, וגם קצת מאוכזב מעליו,
שלא מצליחים למשוך אליו חברים. הוא די שנא את עצמו, אדון עץ -
הוא סבר שאם היה יפה, היו באים אליו המון בריות. אמרתי לו שזה
לא נכון, ושבני האדם פשוט טיפשים.
הוא נורא כועס עלינו, אדון עץ. בסערת רגשות אחת נאם לי ארוכות
על העיוורון, ההתנשאות והפסימיות שבנו. "רואה ונחרד", אמר.
         
כשסיימנו לשוחח ארוכות ושבתי לסורי, הוצפתי לפתע באופטימיות
רגעית, שאולי עכשיו הודות לאדון עץ הטבע יאהב אותי, ואז גם
אני אהיה רזה וכוסית.