הלב, שוב הלב מבפנים צועק. צעקה, ועוד אחת, אני לא מבינה.
הוא מדבר בשפה שפתאום אני לא מבינה, הוא רוצה משהו, משהו מפריע
לו, אבל מה?!
לב מטומטם! תגיד לי כבר מה הבעיה שלך!!! נמאסת עליי, אתה לא
מבין את זה? למה אתה לא יכול להיות לב רגיל?!
הוא כתב שאנחנו כל הזמן שמחים, אבל אולי הוא צריך לדעת שאנחנו
פשוט רוצים להכחיש שאנחנו לא מאושרים.
אף אחד לא יודע בדיוק איך אני מרגישה, ואפילו אני לא כל כך
מבינה. רק טוב, או רע, כאילו העולם, רק עצב ושמחה, שחור ולבן.
מרגישה חייה מקיצוניות לקיצוניות, לאף אחד לא באמת אכפת.
כולם אומרים את אותו הדבר, את אותו הדבר "הנכון" להגיד. הרי,
לכל מקרה יש את הדברים הנכונים ההאלה, ההרצאות האלה שפשוט
חייבים לתת.
אבל זה שונה, התקפים של פחד, חוסר אונים, אני אפילו לא יודעת
של מה, לרוב הם עוברים, אבל, תמיד אבל תמיד, הם פאקינג
חוזרים...
נמאס לנסות להסביר, ולשמוע אותו הדבר
בבקשה ... אתם לא רואים שאני צועקת לעזרה? נמאס לשחק אותה
שמחה, מעכשיו מצידי לחתוך את עצמי מול הפנים, לדפוק את הראש
בזכוכית חדה, רק בבקשה תראו שאני צריכה אתכם. לא את הנאומים,
לא את ה"אני לא מבין" או "אני לא מבינה", אני צריכה עזרה,
תעזרו לי רק בלהבין מה קרה, מה כל כך רע, תשאלו שאלות, אל
תעזבו אותי, אני מפחדת להיות לבד, כי לבד המחשבות מציפות אותי,
אי אפשר לישון, לנשום ללמוד, לאכול, אי אפשר לעשות כלום...
אני יודעת שזה יותר מידי לבקש, אין לי זכות לדרוש מאף אחד את
זה... אבל ברגעים האלה, אני חיייבת לדבר, אני חייבת להיות עם
מישהו, לא לבד, מפחדת להיות לבד, בבקשה אל תעזבו אותי,
או שאולי... זה כבר מאוחר מדי?!