עכשיו זה כואב.
עכשיו כשאני מתארת לעצמי שאתה מכריח את עצמך לשכוח אותי, זה
כואב, כי אני בחיים לא אשכח אותך...
אבל אתה שהאהבה שלך, כמו שאתה אומר, שייכת למישהי אחרת, לא רק
שתנסה לשכוח אותי, לא רק שתרצה, אלא תשתוקק לשכוח אותי, אולי
אפילו יותר ממה שהשתוקקת לנשק אותי.

כן, זה כואב.

אני עוצמת את העיניים ונזכרת באתמול שלנו.
בשפתיים,ברגש שהציף אותי, בתחושה, בחום.
ואתה שובר את הראש, מגיע להחלטות, למסקנות, אבל איכשהו, אתה
עדיין מרגיש.

כן, זה כואב.

זה כואב, שאת הרגש שלך אליי אתה לא רוצה, רוצה שיילך, והרגש
שלי אלייך? הוא לא יילך אף פעם.

כן, זה כואב.

יודע מה הכי כואב?!
שאת הדבר ההדדי היחיד שיש לנו-שנינו, אתה רוצה לשכוח, לאבד.
אמרת שאתה פוחד עליי שאני אפגע,
מזה תפחד עליי! מזה תפחד שאני אפגע!
לא מהנשיקה שלך, לא מהאחיזה שלך, ממך,
מהרגש שלך שאתה כל כך רוצה לאבד.

שאלת אם זה כואב.