אז דבקה בה ההחלטה המשונה
לחסום את כל מחשבותיה בבלוק שחור
ולכתרם במשמרות סוהרים .
רוח פרצים הסתננה מבעד לסדיניה
אל תחתוניה הדקיקים, השקופים
משסעת בהם קרע נוסף למען אדון
השחר המפמפם, נותנת לו לגמוע אותה
ואת מיציה כשם שלגם מבקבוק השמפניה
בלילות בהם סיפרו את מעשיות
המיתולוגיה היוונית.
כחושה הייתה במיטתה והכרית הקשתה
על נשימותיה המחרחרות, נוטה מידי פעם
להשתנק, והזיעה ניגרה ממצחה
כמעיין שכן חלום בלהות רדפה.
כל  לילה אותו הסיוט הנצחי,
שפילח את חזה בתחושה מוכרת.
טראומת הילדות בחצר אחוזתה
כאשר דודיה פיתו אותה לשחק ליד הנדנדות
בארגז חול וטמנו בתוכו צעצועי זימה.
הרוח החודרת החזירה אותה אל ימים
אשר תת המודע שלה הדחיק ובלע
כלא נבראו מעולם.
כעת הגיע זמנם לצאת אל הדרור
כמו מתיבת פנדורה ארורה
ולהמרח על פני שנים של שתיקה
ובדידות אין קץ.
איך משך לה בקוקיות והתיר את
הסרטים האדומים מלשונה, איך פשט
את שמלתה הפרחונית וקילף את הגרביונים
כמו קליפה, הוא קבר אותה בחול בשעשוע מסוים
וכשחייכה נישק ביטנה ,מאזין לרחש
פעימות ליבה, יודע שיום אחד הרחם שלה...