היא רצתה לעוף רחוק מהכאב.
לאבד את כל הצער והדמעות שכל כך הכבידו עליה.
לפסוע בשביל ארוך ולדעת שבסוף יש אור.
שבסוף הטוב יגיע.
בין דמעה לדמעה, בין מחשבה למחשבה היא נושמת, נוגעת,
לשניה היא יודעת את מה שכולם מנסים לגרום לה לא לראות.
אבל הפחד שוב שולט, הכאב בפנים בועט.
היא רוצה למצוא את המקום, להרגיש את ההרגשה.
היא רוצה לדעת שהיא יכולה להרגיש טוב, יותר מסתם שניה.
ואם היא שם, לא שם אולי זה בכלל לא נחוץ שידעו שהיא קיימת.
כשהיא תמצא את האור ותעלם אל הטוב, היחיד שיתגעגע הוא הכאב.
היא כל כך בודדה, והעולם הענק רק מעצים את הכל.
הם נכנסו לחדרה.
היא שכובה על סדין לבן במיטה רחבה.
שקט, דממה. רק חיוך קטן.
ושם על גופה שעל המיטה, בכתב לבן על דף שחור,
כתוב בגדול "מצאתי את האור". |