כששיחררו לו את הידיים,
הדבר הראשון שעשה היה ללטף את דמעותיי.
כשפקחו לו את העיניים,
הדבר הראשון שעשה היה להסתכל ישר לתוך עיניי.
כשהנשימות חזרו למלא את ריאותיו,
הדבר הראשון שעשה היה לתת לי כמה מהן.
כשקם מהתהום,
הדבר הראשון שעשה היה להרים אותי גם.
תמיד היה חזק ממני.
הוא טען, שהחיוך זה הנשק הכי טוב.
הוא טען, שהחיוך הכי יפה לי.
תמיד חייך. הוא ידע שאני מיד אחייך אחריו ואז חייך יותר.
"זה מן גלגל כזה, אנחנו טובים אחד לשניה" אמר.
"העולם הזה, כולו שלי ושלך, רק שלנו" ניסה לשכנע אותי
לראות את החופש.
"אם רק תרצי תוכלי" פתאום האמנתי למילים האלו.
כשהוא אמר האמנתי.
כשהידיים שלו לא קשורות, הוא רק מחבק.
כשהעיניים פקוחות, הוא לא מפסיק להסתכל.
כשהנשימות חוזרות, הוא נושם אותי אליו, פנימה.
כשהוא עומד מחוץ לתהום, על פתח התהום,
הוא רק שומר שלא אפול.
כל כך שומר שלא שם לב שנופל בעצמו.
ואני לא יכולה לעשות דבר. הוא נופל והם תופסים אותו.
קושרים לו את הידיים. סוגרים לו את העיניים. עוצרים את
נשימתו.
לוקחים אותו ממני.
אנחנו כלום כשאנחנו לא ביחד! כלום!
הוא נלחם על חייו בשבילי.
אני רק נכנעת להם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.