חושך.חושך כמו שמיכה עבה שמכסה,חושך.
מרגישה את העולם ישן, מתהפך במיטתו,ורק היא, עיניה פתוחות
לרווחה, מחפשת סימן.
רחש נשמע מרחוק, עוד מישהו ער, עוסק בפעילות שאפשר לעשות רק
בלילה, כשכולם ישנים בבית, מתחת לשמיכת הבטחון העבה...
מדליקה נר, לגרש את החושך. היא לא מסוגלת להתמודד איתו, מצויה
בקרב איתנים תמידי, ומרגישה את כוחותיה אוזלים אט אט.
בפרץ פתאומי של אנרגיה היא מחליטה החלטות. עוד החלטות שאותן
תחליט להפר בהארה הבאה שפתאום תהיה לה.
לדבר היא יודעת, עם כולם.
מלהטטת את המילים כמו לולין מנוסה, מקפיצה ארבע מילים,חמש, אחת
על האף ועוד אחת מסתובבת סביב גופה, אבל לבד...
היא במלחמה מתמדת עם הלבד, מחפשת משמעות כמו במילים ולא
מוצאת.
היא יוצאת לרחוב ומחפשת מטרה, לא להיות חנוקה, העיקר לא להחנק!
היא לא מתמודדת עם הלבד הזה יותר.
בעדינות היא נוגעת באויר הקר שמקיף אותה, מנסה לבנות מסביבה
אנשים, עצמים, העולם מתעורר תחת ידיה, מילים, כמה מילים!
והיא קודחת מאושר ושגעון, והיא שוב לא לבד, ללא פחד ובלי
מורא.
היא יכלה לחושך, היא ניצחה אותו
ועכשיו היא יכולה להתכסות בשמיכה, ולישון.